צרוב ברגש

חזרתי. (לא שמישהו שם לב שלא הייתי).

היה נפלא. אני שוקלת להמשיך את ההתנתקות שפצחתי בה השבוע, כי היא באמת עשתה לי נפלאות.

הייתה חופשה מיינדלס כזו, שום חוויות גדולות. הרבה מים, הרבה ילדים, זוג חברים מופלא עם הילדים שלהם שמרגישים כבר כמו משפחה (אבל לא מנג'סים ועושים לך קטעים פולנים, כלומר, יותר טוב...) שקט וטוב זוגי גם כן.

נכון שכשנכנסנו לאיילון היום וראינו את מגדלי עזריאלי היה לי כיף פתאום, כי העיר הזו - זו אני - אבל הריחוק היה מעולה, והכי הכי טוב - בלי אינטרנט, ובלי סלולרי, כמעט. אני מודה שאני מכורה קשות למדיום הזה, התקשורת הזו, ואני מתחילה לחשוב שזה לא הכי טוב לי. יתכן מאוד שדיאטה נטולת אינטרנט נמצאת ממש מעבר לפינה. יתכן.

באחד הערבים תפסתי בערוץ 24 הופעה חיה של פול מקרטני. פשוט שכבתי במיטה ובכיתי. קודם כל, הוא נראה נפלא, סבא פול, והקהל שר איתו, ורואים שם (כמו פה, בהופעות של המג'יקל, עליהם כבר כתבתי) ילדים ממש קטנים, ואנשים ממש מבוגרים, ופתאום סלבים כמו ג'ק ניקולוסון או מייקל דאגלאס, ככה, באגביות.וגם התרגשתי מאוד, וגם התבאסתי קשות שהבנתי שכל עוד אני חיה ברמ"ח מדינת ישראל, אין לי סיכוי לראות אותו בחי, או אמנים אחרים שממש בא לי.

הא! עדכון! יש אלוהים. פול מגיע להופיע בארץ. מי בא לראות? (הטוקבקים כרגיל הורסים אותי מצחוק).

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3580020,00.html

אז כרגיל, מפלט המדוכדכי הופעות: שני קטעים שמצאתי ביוטיוב מההופעה הזו. קודם כל ליידי מדונה, שזה אולי אחד השירים של הביטלס שאני הכי אוהבת:

ועוד סרג'נט פפר אחד (המתופף שלו פה מדהים) מה שממשיך ל-the end האלמותי

אז זהו בנתיים. הרבה זמן כבר אני מתנדנדת פה, לא ממש מרגישה שאני מצליחה או יכולה לכתוב את מה שאני חושבת, וזו בעיה, כי התסכול קיים, ואני כן מאלו שחשוב להם שיקראו אותם. מנסה להגיד, מי שיקרא יקרא, ומי שלא לא, וזהו, אבל זה לא ממש הולך.

לכתוב כמה שורות ולשים כמה יוטיובים זה לא ממש זה, אז עד שאדע מה "זה" אומר, שוב אקח לי leave of absence. תשמרו על הבלוגיה בנתיים.