צרוב ברגש

בלילות האחרונים אני חולמת על תינוקות. לפני כמה ימים חלמתי שאני בהריון, והיום בלילה חלמתי שיש לי שניים, ברווח ממש קטן אחד בין השני, ושהם זוחלים לי על המיטה ומחייכים אלי חיוכים רחבים, חסרי שיניים כאלה.

אני מתה על החלומות שלי, בדרך כלל (חוץ מאשר על ביעותי השואה. אותם אני ממש לא מחבבת). אני הכי אוהבת לחשוב עליהם ביום שאחרי ולנתח לעצמי מה אומרים כל מיני דברים. קרה גם לא פעם שחזיתי דברים מראש בחלומות, וכל מיני דברים שראיתי שם הנחו אותי גם הלאה, עד כמה שזה נשמע מופרך.

אז בדרך לעבודה חשבתי והירהרתי והפכתי שוב ושוב בעניין התינוקות וההריון. הגעתי למסקנה שאני מתאבלת ונפרדת כרגע מתקופה שהייתה מאוד משמעותית בחיי, אולי ה-משמעותית בחיי, מגיל 25 בערך - שבו הייתי בהריון פעם ראשונה ועד לפני כמה שנים ספורות, כשעוד היה לי תינוק. עשר שנים ארוכות ומלאות בלגדל, ולהעניק, ולדאוג לעוד שלושה יצורים חיים שאני (לא בלעדית כמובן, יחד עם השותף לחיים שלי) אחראית לבואם אל העולם הזה, שלנו.

חלק נכבד מהתקופה הזו היה טראומתי עבורי. הקשיים הפיזיים ובעקבותיהם קשים נפשיים. המתח, הדאגה, הלחץ. ועל כן את רוב השנתיים הקודמות ביליתי בלהגיד ולהרגיש שוב ושוב, שאיזה כיף לי - הילדים גדלו ובגרו, עכשיו הגיע תורי להתפתח, לחגוג, לצאת. העול הפיזי ירד פלאים והנה אני!

ודווקא השנה, גם בעקבות היומהולדת העגול שהיה, וחלף, פתאום הקשיים מגיעים מכיוון אחר. אני מרגישה שאני בגיל ההתבגרות. עכשיו הגיע הזמן לגדל את עצמי. אין תירוצים יותר. המטפלת שלי, היפה, החכמה, הרגישה והתומכת אמרה לי לפני כמה פגישות שכל הזעזועים האלה קורים לי עכשיו כי "הגעתי לגיל בינה." וואלה, נכון. כשהבלגנים שכוללים חיתולים, ובקבוקים, ו"אמא, אמא" מתפזרים כמו מסך ערפל, אני ניצבת הכי ערומה נפשית מול עצמי, ולא תמיד קל לי לראות שם, במראה את הכל, בלי מסיכות, בלי חציצה.

החלומות היו דווקא נעימים ושמחים. לא מכאיבים. אבל ביום שאחרי משהו בי מתגעגע למתיקות הזו של תינוק שתלוי בך.

יש משהו קל בלהכנס שוב להריון. פשוט. מצד אחד זה ארוע דרמטי ומכונן בחיי כל זוג, כל משפחה. מצד שני, ברגע שההריון נהרה, שההחלטה נעשית, שהילד הזה מגיע לפה ונולד - ואת כולך בו או בה. זה ברור מאליו. הצרכים הבסיסיים נענים, ואת המענה. כמו חלקים של פאזל אתם מתאימים אחד לשני. ועכשיו, כשאין יותר הריון, ואין יותר תינוק, החלקים בתוכי הרבה פחות פשוטים להרכבה, ולפעמים הם בכלל לא מתחברים, או דוקרים אותי מבפנים, בזוויות החדות שלהם.

ולמרות כל הנאמר - חשבתי על זה שתמיד יש יותר מפירוש אחד לחלומות. ויתכן שהתינוקות האלו, וההריונות האלו בחלום, הן היצירות שלי, שאמורות להיוולד, וזה מרגש מאוד. מאוד יכול להיות שפה יהיה הריון הרבה יותר ארוך מתשעת ירחי לידה הפיזיים, אבל כל רגע ורגע יהיה מעניין ומרתק ושלי כל כך.

וזה שיר נפלא ואופטימי ונהדר שמתנגן אצלנו המון בזמן האחרון. אני מצרפת את המילים וגם יוטיוב, שהוא לא באיכות הכי טובה, אבל זה מה שיש ברשת כרגע. הוא ממכר, ראו הוזהרתם.

אל האור

ביצוע: אבי גרייניק
מילים: אורן פרבר
לחן: אבי גרייניק ונתן כהן ארץ חדשה רוחי אז חזתה
מאופק עד אופק אשיר את שירה
לא יער לא הר, לא נחל זורם
לא רמש לא עוף, אין גבול בה תוחם

ארץ חדשה רוחי אז חזתה
מאופק עד אופק אשיר את שירה
צדיקים בה יושבים ופניהם נהרה
חיי נצח להם בששון טהרה

אל האור, אל האור ארוץ בחדווה
לחיים של אמת, אושר עד, אהבה!
הו מורי, צור ישעי, שליח אל מבורך
את השער הצר לפני אנא פתח!

ארץ חדשה רוחי אז חזתה
מאופק עד אופק אשיר את שירה
כל צליל וצורה יווצרו באורה -
שיר השירים היא, תכלית התורה

אל האור, אל האור ארוץ בחדווה...

ארץ חדשה רוחי אז חזתה
מאופק עד אופק אשיר את שירה
בגד גס לעורי ורגליי יחפות
תחת להט חמה וגשמי זלעפות
בנתיבי הקדושים הדרוכים ענווה
אל שמיה אחתור בדממת אמונה

אוצרה לי יאיר כעמוד במדבר
עת גוף זה מתכלה במכאוב של בשר
הו מורי, צור ישעי, שליח אל מבורך
את השער הצר לפני אנא פתח!