צרוב ברגש

יותר מכל הופתעה עליזה מהמשיכה שלו אליה. מעולם, בכל שנות יחסיהם המשותפים לא התייחס אליה נמרוד ביותר מחביבות, משל הייתה בת דודה שניה במעלה, או איזו קוזינה מרוחקת. בהיותו אדם נוח לבריות, ודיפלומט גדול ביחסיו עם כל שאר העולם, הניחה עליזה שגם היא נכללת בקהל האנשים שנמרוד פשוט... נחמד אליהם. כשהייתה פונה אליו במייל, או מתקשרת אחת ל... לשאול שאלה או להזמינו לארוע גדול של החברה היה נענה ברצון, בנימוס, אך גם בריחוק.

על חייו הפרטיים לא ידעה כמעט כלום. ידעה שהוא נשוי, ויש לו בת אחת, בת טפשה-עשרה. מכיוון שתמיד היה מגיע לאירועי החברה לבדו, לא ראתה את אישתו או את בתו מעולם, אבל שמה לב כי הוא עונד טבעת נישואין כבדה, מזהב לבן, שנראתה למרחוק על ידיו העדינות, שהיה בהן משהו נשי.

ליומהולדתה החמישים קיבלה עליזה מתנה ממשפחתה, נסיעה לחו"ל. ללונדון. כמעט עשר שנים לא יצאה את הארץ, וכל הנסיעה נראתה לה כטרחה אחת גדולה ולא כמשהו משמח. מצד שני לא הייתה יכולה לדחות את הרגשות הטובים והאמיתיים שנבעו כלפיה, הן מצד בעלה והן מצד אחותה שהחליטו עבורה שהיא חייבת "להתאוורר" קצת, ודווקא לבד.

כשהמטוס נחת בשדה התעופה הבריטי, קידמו את עליזה שמיים אפורים, שנראו כפלדה יצוקה. כשיצאה משדה התעופה ריח האוויר שיכר אותה בזרות שלו, ובפעם הראשונה מזה שנים עלתה במוחה המילה "הרפתקה".

בבית המלון הקטן והמשפחתי שאחותה ובעלה בחרו בשבילה פרקה את המזוודה והחליטה שתצא להסתובב ברחובות ואולי לאכול משהו קטן, למרות שלא חשה עדיין רעב אחרי הארוחה המלאה שאכלה במטוס.

באותו יום הסתובבה ברחובות הקרובים למלון, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות נכנסה למסעדה קטנה, גם היא סמוכה למלון ואכלה להפתעה אוכל הודי. חלק מהמאכלים שלא היו מוכרים לה כלל ערבו לחיקה, וחלק מהם היו חריפים עד כדי כך שדמעות עלו בעיניה.

בלילה, למרות שחששה שלא תצליח להרדם לבדה, בחדר זר ובעיר נוכריה, נפלה עליה שינה מהירה וחטופה והיא התעוררה רק עם שחר, כשהאור החלבי הציץ דרך ווילונות הקרם הכבדים.

ביום השני, לפי התוכנית המדוקדקת שבנתה לה אחותה, שהכירה היטב את לונדון מנסיעות עבודה שלא הייתה מוותרת עליהן במשך שנים, הלכה למוזיאון הטייט. חמש שעות הסתובבה בין יצירות האמנות, עד שרגליה, בנעלי ההתעמלות החדשות כאבו ודאבו והיא חזרה למלון במונית, מרגישה כאישת העולם הגדול, משתרעת על הכסאות המרופדים, מידי פעם מחליפה בחיישנות מילה באנגלית עם הנהג, שהיה גם הוא, הודי.

בחדרה במלון החליטה לעשות לעצמה אמבטיה, וזאת אחרי שמצאה בקבוק של קצף, ורוד עם ציור של בת ים יושבת על צדף ומפריחה בועות, בצד האמבט.

כשהתחילה להתלבש לארוחת הערב, שמעה דפיקה מהוססת בדלת. היא הייתה בטוחה שזו החדרנית, או אחד מעובדי המלון שרצו להביא לה מגבות, או לבדוק אם לחץ המים בצינורות תקין. תמיד שמעה על בעיה של לחץ מים במלונות לונדון.

כשפתחה את הדלת הופתעה לראות את נמרוד עומד בפתח. הוא היה לבוש בסוודר מפוספס, מכנסי גברדין מגוהצים, ונעליים שחורות, מצוחצחות. עליזה חשה שלא בנוח, עטופה בחלוק המגבת העבה שמצאה במקלחת, שעל הדש שלו רקום בחוט בורדו לוגו המלון והכיתוב we aim to please.

אחרי החלפת מילות נימוסים הסביר לה נמרוד שהוא פה מטעם המשרד, ושאתמול בערב ראה אותה, מרחוק, יוצאת את המלון בדלת המסתובבת, אך לא הספיק לקרוא בשמה.

באותו הערב סעדה עליזה לבדה בחדר האוכל הגדול, והריק למדי של המלון. הצלי היה מצויין, ואחרי היסוס קל הסכימה גם לכוס יין אדום עליו המליץ המלצר, שהיה נדמה לה לפי שרידי מבטא מתחת לאנגלית הבריטית המוקפדת, שהוא במקור, הודי.

אחרי הארוחה יצאה לרחוב הלונדוני הקר, וצעדה במשך עשר דקות, על פי הוראות מדוייקות שנתן לה נמרוד. למרות שלא הבינה למה הזמין אותה, הם נפגשו למה שהוא כינה "דרינק" במסבאה קטנה , חבויה מאחורי דלת חומה וכבדה מעץ. נמרוד כבר ישב בשולחן צדדי וכשהגיעה הזמין לשניהם משקאות, לו בירה ולה, שוב, יין, ולמרות ששתתה בקושי מחצית מהכוס הרגישה שכל המסבאה, והרחובות הלונדוניים הקרים, ונהגי המוניות ההודיים, ויצירות האמנות בטייט מיוזאום מסותובבים סביבה, ותהתה בינה לבין עצמה איך תצליח להגיע בכוחות עצמה לחדרה, ולמיטה הרחבה והרכה, שאת מצעיה החליפו במקצועיות חדרנים וחדרניות זרים וכהים.

כשהגיעו ביחד למלון הציע נמרוד ללוות אותה לחדר. במהלך כל הערב דיבר נמרוד ללא הפסקה, בעוד עליזה מקשיבה בשקט, ומחשבותיה מידי פעם נודדות הביתה, לבעלה שבוודאי כבר חזר מהעבודה ואוכל ארוחת ערב של סלט קצוץ דק וביצייה, מול החדשות. נמרוד דיבר על העבודה, ואחר כך דיבר על ילדותו במושב קטן בשרון. על שלושת אחיו הצעירים ממנו שהחליטו לעזוב את הארץ, ועל אימו שאחרי מות אביו חלתה, והוא היחיד שמטפל בה, או בכלל מגיע אליה לארוחות יום שישי וחג.

עליזה הייתה מותשת, וכשנכנסו ביחד לחדר המלון ראתה שהמיטה הוצעה, השמיכה הופשלה ועל הכרית הונחו שוקולדים קטנים, בעטיפה ירקרקת עם כיתוב מוזהב seabreeze-pure milk chocolate.

המגע של נמרוד תפס אותה לא מוכנה. הוא נשען לעברה ונישק אותה, בלי שום הכנה מוקדמת. הנשיקה הייתה רכה ומתוקה וכששפתיו נגעו בשלה ועליזה עצמה אינסטינקטיבית את עיניה היא ראתה בעיני רוחה חוף ים סחוף רוחות, וריח של שוקולד מנטה עלה באפה, למרות שלנמרוד עצמו היה טעם של בירה, קצת מריר.

נמרוד הפשיט אותה בבהילות. שמלת התכלת שלה ריפרפה על לחיה כשהרימה את זרועותיה כמו ילדה צייתנית, שאביה מפשיט אותה לפני השינה והלבשת הפיג'מה.

ואחר כך? רכותה מול חוזקו. המגע שלו בעור שלה, ואצבעותיו הארוכות, שפתאום לא נראו לה נשיות בכלל.

בכל שלושים שנות נישואיה לא בגדה בבעלה. והנה. פה בלונדון.

עליזה לא הרגישה שנרדמה אבל כנראה שכן, כי הדבר הבא שקרה היה שפקחה עיניה ומיצמצה מול הקרן האפורה שגיששה את דרכה דרך החלון, שעכשיו אפשר היה לראות שהוא מלוכלך מאוד.

כתפיו הגלויות של נמרוד מילאו את שדה הראיה שלה. הוא שכב על צידו, ישן.

הן היו צרות, ושריריות, וחלקות. אפילו שערה אחת לא צמחה על הכתפיים האלו. אחת.

מעולם, בכל ימי חייה לא רצתה עליזה משהו כמו לגעת בכתפיים האלה. היא, שמעולם לא היה לה רצון חזק משלה. לכלום. רצתה מאוד ללטף את הכתפיים החלקות האלו, באצבע אחת, או בכל כף היד.

ידיה נשארו בחיקה. הכתפיים נשארו בשלהן. ישנות.

אחר כך, כשקמה ללכת לשירותים, ננעץ עצם קשה בעקב שלה. עליזה התכופפה והרימה את טבעת הנישואין. הטבעת הייתה כבדה. זהב לבן וקר.

בקצה הוושט שלה הרגישה עליזה בעירה.

יותר מידי אוכל הודי, חשבה לעצמה.

הבנתי שהנושא "החם" של ישרא היה מתישהו "למה בחרתם את השם/כינוי המסויים הזה לבלוג שלכם."

בגלל שאני כמעט לא כותבת, פיספסתי את העיתוי, אבל חשבתי עליו, וזה החזיר אותי לראשיתו של הבלוג הזה, כמעט בדיוק לפני שלוש שנים (אוקטובר, 2006). אני זוכרת מין "עומס" של דברים רגשיים שישבו אצלי בבטן ובלב שהרגשתי צורך להוציא אותם החוצה וגם לחלוק אותם עם אנשים אחרים, שיקראו גם. קראתי לבלוג "צרוב ברגש" כי זו הייתה התחושה המדוייקת שלי - דברים תרבותיים שעשו בי מכוות אש ממש, בנפש, ושרציתי לכתוב עליהם, בכדי, אולי לשמר את ההרגשה.

ואכן, לאורך שלוש השנים שהבלוג קיים אני כותבת פה על סרטים, ועל תוכניות טלויזיה ובמיוחד על מוזיקה שצורבת אותי בצורה כזו, והנה, הפוסט הזה משלב סרט ומוזיקה בכדי שעוד אנשים יקראו, וידעו, ואולי יחושו גם, כמוני, את הצריבה הזו.

כתבו כבר המון, גם בעיתונות הניירית, וגם בזו הרשתית על "חמש שעות מפריז". על איך כתבו אותו, ואיך ביימו אותו, ומה אמר הבמאי  לשחקן, ועל התאונה של השחקנית היפה, ומה חשב התסריטאי לפני הכתיבה, תוך כדי ואחרי יציאת הסרט.

ואני לא ממש רוצה להוסיף, ולהכביר מילים, אבל רוצה לכתוב על הצד שלי, בתור אחת מן הקהל שצפתה בסרט הזה.

פעמים ראיתי אותו. בראשונה בטרום בכורה - ושם לא נכנסתי ממש לעובי הקורה מבחינה רגשית. אהבתי דברים מסויימים, הזדהיתי, צחקתי קצת, העינים טיפונת התלחלחו, אבל לא חשתי את מכוות האש שאני מחפשת בדרך כלל, ביצירות אמנות גדולות.

בפעם השניה הלכתי לבד, לקולנוע תל אביבי, שזו הדרך המועדפת עלי לראות סרטים. לא הקשבתי לקולות מסביבי, אלא שקעתי לחלוטין בסרט, במהות שלו, וכאן קרה לי הקסם שאני מחפשת באמנות - איבדתי את עצמי בתוך היצירה. טולטלתי רגשית. הגרון צבט לי, העינים דמעו, משקולת קטנה התיישבה על בית החזה. הייתי שם, איתם, על המסך, וכשיצאתי, לקח לי קצת זמן לחזור למציאות.

קסם.

ואחרי שעבר זמן, כמה שעות, כמה ימים, והמחשבות הפכו יותר שכלתניות, הרגש פינה את המקום לניתוח של הדברים, עלו בי שלוש נקודות שאותן אכתוב פה, על יצירת האמנות הזו שנקראת "חמש שעות מפריז."

עדינות.

תילי תילים של מילים נשפכו סביב מה הסרט הוא "לא". לא לבנון. לא מלחמה. לא רעש. לא גדול ועצום. לא ראש בראש. לא

מלחמת עדות. לא.

אבל פחות מדברים על מה הוא כן. והכי הכי בעיני הוא עדינות. תמצית העדינות. הוא לא ריק, הוא מלא - אבל מלא בג'סטות ובמגע ובניואנסים. לפעמים במבע עינים, או בריפרוף של ריס, שנמצאים בתדר תקשורתי אחר מזה שאנחנו רגילים לו. גם בחיי היום יום, וגם באמנות. במוזיקה, על המסך הקטן והגדול. אנחנו חיים ברעש כל כך חזק, פה, במדינה הקטנה הזו. רעש פיזי ורעש נפשי. זה נס בעיני שנעשה פה כזה סרט. שלא צועק לך באוזן, אלא לוחש. שנוגע בך ברפרוף. ששואל לפני שהוא פולש למרחב הפרטי.

כך הוא המגע של הגיבורים זה בזו, וכך גם המגע של היצירה בקהל שלו. בעדינות. ברכות. בשקט.

אין אמת מוחלטת.

בהיותי קוראת קומפולסיבית של חומר באינטרנט קראתי גם כמעט כל ביקורת שנכתבה על "חמש שעות". והביקורת שהכי אהבתי והכי נגעה לליבי היתה ביקורת שנכתבה בעיתון קנדי שאמרה:

 Five Hours From Paris works because it doesn’t take sides. It doesn’t tell you how to feel or whose side you should be on. It doesn’t make the lives of its characters out to be more or less significant than they plainly appear on the screen

אבל בעיני יש משהו בסרט שהוא אף גדול מכך, וחשוב ויוצא דופן. לא ראיתי כמעט סרטים, או יצירות אמנות שמראות את מורכבות האהבה כמו הסרט הזה. בלי לספלייר יותר מידי אומר רק שהסרט מראה, ובאומץ, שכן אפשר לאהוב יותר מאדם אחד בזמן נתון.

שיש כמה סוגי אהבה (רומנטית). שזה בסדר גמור. אין פה מוסרנות ומצד שני אין פה התרת מוסר, אלא רק הבנה עמוקה של נפש האדם ונפש האישה (לא שאישה היא לא אדם, היא אולי פשוט אדם יותר מורכב, סליחה קוראיי הגבריים... באשר תהיו). לא שחור ולבן, אלא אפור עדין ולא משמים, אלא מלא ברגשות ובמנעדים שונים ומרגשים. איזה יופי.

The Sound of Music

יש לסרט פסקול יחסית עמוס בשירים. דווקא אלי שנסונים צרפתיים פחות מדברים, אבל בצפייה השניה, העמוקה, בסרט הבנתי פתאום את הכוח של המוזיקה על הגיבורים, ואת המוזיקה שלאוו דווקא נשמעת, אלא יותר מורגשת. בסצינה אחת במיוחד, יגאל, הגיבור, מקשיב למוזיקה, ולינה, אהובתו, מצטרפת אליו והם מקשיבים ביחד. העינים הפעורות, ההתרגשות, הלב ההולם במשותף כשהם חולקים את הרגע הזה, היה חזק מאוד, ודיבר אלי כל כך. הם מדברים בינהם גם דרך המוזיקה, ויפה שגם הצלע השלישית במשולש, בעלה של לינה, גרישה, גם הוא בעניין, דווקא. גם לו יש את הדיבור עם המוזיקה, ודרך המוזיקה. זה שם כל הזמן, בצורה מדוברת או לא. המוזיקה היא חלק מהאהבה. היא האהבה. היא הכוח המניע.

שוב, קסם.

לסיום סיומת: העינים.

אומרים שהעינים הם החלונות לנפש האדם. העינים של לינה ויגאל מדברות הרבה מאוד. יותר מהמילים בינהם.

והנה, גם פה, עינים. ודמעות.

בטיפול הדיקור שהיה לי לפני כמעט שבועיים, המדקרת סיפרה לי על שיטות וגישות שונות בתחום הדיקור. בין השאר היא אמרה שבכתבים הסינים העתיקים, עליהם נסמכים בעצם כל המטפלים שמשתמשים בשיטה כיום יש משהו שנקרא One Needle Technique - ובעצם רק המאסטר של כל המאסטרים, ה"הגדול בדיקור" יכול להשתמש בשיטה הזו, כי עם מחט אחת (!) הוא יודע ב-ד-י-ו-ק איפה לדקור את המטופל, ועם המגע היחיד הזה, המכוונן כל כך - הוא פותר מכלול של בעיות גוףנפש, באבחה אחת של דקירה עדינה.

מאז הסיפור שלה לא יוצא לי מהראש. אפילו עשיתי חיפוש על העניין בגוגל, אבל לא מצאתי חומר. מה שאומר שיש דברים שנשארים אצל המאסטרים הגדולים, העתיקים, ולא גולשים לתוך האינטרנט של ימיינו, ומשהו בזה מוצא חן בעיני, אני חייבת לציין.

והבנתי רק עכשיו שבעצם זה מה שאני מחפשת - את המחט הבודדה הזו, את החוד הזה שאיתו אני אדקור בעדינות את עצמי, את הנייר, את הסובב אותי, את הקוסמוס ואקבל תשובה אחת, מיידית, מהדהדת, משנת-כל.

ואני כל כך, כל כך לא שם. כי אני לא מאסטר בכלום. כי אני לא רוצה להיות מאסטר, כי אני אוהבת לחפש, ולגשש, והדרך לחיפוש הרבה יותר מעניינת הרבה פעמים מהגילוי או המציאה עצמה. כי אני אוהבת לנסות שיטות שונות, מחטים רבות, לדקור איתן בעדינות את עצמי ואת הסובב, וגם כי אולי מה שטוב למאסטר הגדול בסין הרחוקה לפני אלפי שנים בכלל לא רלוונטי לחיים שלי.

מה שכן, לפעמים בדרך, פוגשים אנשים שהם המחט היחידה הזו שלך, לאותו הרגע. כמו בסרט "ניו יורק, ניו יורק"  של סקורסזי, שם רוברט דה-נירו פוגש בלייזה מינלי ויודע שהיא זו האחת שלו, גם מבחינה רומנטית וגם מבחינה יצירתית והוא אומר לה שזה נקרא Major Chord אותו אקורד מאז'ורי, אותה מחט בודדה, זה בדיוק זה. ואני מרגישה עשירה יותר בזכות האנשים האלו שאני פוגשת.

ואולי גם בזכותם אני אלמד, או אלמד את עצמי למצוא את המחט הבודדה הזו, את האקורד המאז'ורי הזה, כל יום, גם בחיים שלי, ובמיוחד ביצירה.