צרוב ברגש

יש משהו נורא כיפי ואופטימי לכתוב פוסט ביום האחרון של השנה היוצאת, ועוד יותר מכך ביום האחרון לעשור הנוכחי.

לפני יומיים ליויתי את המרכזי לבית הספר, ובדרך ניהלנו שיחה. אמרתי לו שכדאי לו לחשוב מחשבות טובות ואופטימיות השבוע, ולבקש בלב דברים טובים לקראת השנה החדשה, גם עבורו וגם עבור האהובים עליו. אחר כך שאלתי אותו מה הוא מאחל לשנה החדשה. הוא חשב קצת ואמר "שיקנו לי מחשב חדש." או.קי, אמרתי, ומה עוד? (כאמא פולניה גאה כמובן שציפיתי שיבקש שלום כלל עולמי, צדק ואהבה בין כל בני האנוש). חשב עוד קצת ואמר "שיקנו לנו טלויזיה חדשה. פלזמה, כך וכך אינטש." כאן כבר קצת התעצבנתי. תגיד, אמרתי לו, יש לך איזה איחול שלא כולל משהו מתחום מכשירי החשמל? (ובלב אמרתי - עכשיו הוא יראה את האור! שלום, אחווה והתפתחות במדינות העולם השלישי וכו'). חשב חשב ואמר "אני מאחל לעצמי שתהיה לי חברה בשנה הבאה."

למרות שזו לא הייתה התשובה הנכונה, חשתי נחת. רק בכיתה ה' וכבר חושב להביא לי נכדים.

השנה האחרונה עמדה בסימן כתיבה. בעצם, הכמה שנים האחרונות של העשור האלו הלכו וחידדו בי את ההכרה, שבלי כתיבה החיים שלי הרבה יותר ריקים. ההתחלה הייתה פה בבלוג, ומשם פרשתי כנפיים ועפתי לעוד כל מיני מקומות, שקשורים במילים.

וסביב הנושא הזה אני מנהלת עם עצמי ועם אחרים דיונים על המילה הכתובה בחיי, ובכלל, על אמנות ויצירה.

חברה קרובה קרובה, שהיא כאחות לי, מציירת. בשבוע שעבר שדיברנו על מקום היצירה בחיינו היא אמרה שהדרך היחידה שהיא השתחררה מבלוק יצירתי בחיים שלה, האישיים, היה לצייר אך ורק למגירה. להגדיר לעצמה שהיא עושה את זה בשבילה בלבד, שהיא לא מתכוונת להראות את היצירות לאיש (בנתיים) וכך הגיע השחרור והיא מציירת להנאתה בכל דקה פנויה שהיא מוצאת.

גם אישה יקרה אחרת, שאני לומדת הרבה מעצותיה הטובות לחיים אמרה לי קודם כל לכתוב לעצמי. שאני לא צריכה עין של אף אחד שתסתכל על מה שאני יוצרת. שקודם כל אכתוב ורק אחר כך אחשוב החוצה, על העולם שיסתכל על מה שאני כותבת.

ודווקא בימים האחרונים פתאום הגיעה אלי ההכרה שאני ממש לא כזו. כן. אני כותבת בשביל שיראו. כן, זה חשוב לי, וזה נותן לי דרייב. לא, אני לא מסוגלת לכתוב רק למגירה או לכוננית. ויש אנשים ספציפיים שאליהם אני "מכוונת" יותר מאשר אחרים. זה רע? זה פסול? לא יודעת. אני חושבת שהבלוק הנוכחי שאני (טפו?) אולי יוצאת ממנו לא קשור דווקא לזה. אני מקווה שלא. וחלק מהאיחולים שלי לשנה החדשה זה לקבל את עצמי עם הידיעה הזו.

לפני שבועים בערך ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על דודו גבע, זצ"ל. גאון ואיש שהלך לעולמו הרבה יותר מידי מוקדם.

חברים שלו, וקולגות דיברו עליו רבות (ובכלל, סרט מומלץ ביותר. הנה הוא פה, ברשת "מסעות הברווז" שמו.) ושם אחד מהחברים (אולי חנוך מרמרי מעיתון "הארץ", אני לא זוכרת במדוייק) אמר שדודו טבע את המונח "כבוד וזיונים". הוא וחבורת

"zoo ארץ zoo" שהוציאו ספר גאוני וקורע שהשפיע המון על הילדות והנערות שלי, אמרו במפורש שהם יוצרים כדי להשיג בחורות.

ובמיוחד דודו, שהגאונות שלו לא מוטלת בספק משום בחינה. ופתאום זה מצא חן בעיני. (בסדרה הדוקומנטרית המעולה

"סוף עונת התפוזים" ששודרה לא מזמן בשידור חוזר, על תולדות הרוק הישראלי מראשיתו, גם דני סנדרסון וגם גידי גוב אמרו שהם בעצם עשו מה שעשו בימי "כוורת" ובכלל, כדי להשיג בחורות. ואני בטוחה שהם לא היחידים.) למה לא? אז אתה יוצר, והכל למען היצירה, והפנימיות שלך, וההגשמה העצמית, אבל כן! כבוד וזיונים וכסף והכרה, ושיגידו לך שאתה חכם ומצחיק וקורע ומרגש.

לא רוצה להתבייש בזה יותר. אומרת את זה בריש גליי. רוצה צומי. ומקבלת צומי! והידד לצומי ב-2010 ובכלל בעשור הבא עלינו לטובה.

ואחרי שהפלגתי במשאלות אגואיסטיות ולא רוחניות בעליל, יוטרן חזרה לעולם קצת אחר.

מילים שנכתבות על הנייר או על המסך, יש להן כוח. כבר ראיתי את זה כמה פעמים. פה בבלוג וגם בכתיבה האחרת שלי.

הן כתובות והן מגשימות עצמן.

אין לי ספק שמילים בוראות מציאות.

ולכן אני כותבת את המילים האלו ביום האחרון של השנה ושל העשור הנוכחי, בתקווה כנה שהן אכן, יבראו מציאות, טובה.

אני מאחלת לי ולכל מי שאני אוהבת - שנה חדשה ועשור חדש של להרפות.

להרפות מכאבים, ממכאובים, מכעסים, מהרע ומהמכוער. להרפות מאנשים שמכאיבים לנו, ולהרפות מהחלקים שבנו שעושים לנו את אותו הדבר (זה לא קל. בכלל. טרסט מי. אבל כדאי לנסות לפחות.)

מאחלת לכולם to let go מכל אלו. השליליים.

ומצד שני - להאחז. בטוב. באור. בשמחה. בצחוק! בהומור. בביחד. באהבה. בחברים הטובים, במשפחה שלנו, במחשבות הטובות, הבוראות גם הן, מציאות טובה יותר. להאחז, ולא לעזוב! חזק חזק.

קשה לבחור שיר לשים פה. יש כל כך הרבה. אז בחרתי אחד שגורם ללב שלי להתרומם למעלה, בתקווה. תמיד.

שנה מופלאה, עשור מופלא. אמן.

If you can't beat them - join them

(היום בדרך לעבודה חשבתי שזה בעצם מה שמאפיין חלק ניכר מחיי עכשיו. המ.)

"מה אתם רוצים מאלוהים, אלוהים דווקא בסדר איתי, הוא לצידי!"

(המרכזי, תיכף בן 11, מסביר לאבא שלו ואח שלו, האתאיסטים, למה הוא מקפיד על הדלקת נרות כהלכתם, בחנוכה.)

מישהי  מקסימה כתבה לי השבוע לאמן את שריר הכתיבה. ועוד מישהי, נשמה טהורה, כפרהעליה, נתנה לי אלף חיזוקים במייל. ויש לי בראש תמיד את המורה שלי האהובה, שאומרת "לא להתקרבן!" ופשוט לכתוב.

וכמה זה קשה. זה הולך ונהיה קשה, לא יותר קל.

אבל בכל זאת, אסופת המלצות ולינקים לסופ"ש ובכלל.

קודם כל סרט. "ארץ יצורי הפרא." לא רוצה להגיד כמעט מילה. רק אומר שאחרי הצפייה הסתובבתי עם מין כאב כזה, בבית החזה, שנראה לי שרק צפייה נוספת בסרט קצת תפרק אותו. רגשי ביותר. יצירה שנוגעת בעצם בהכל - זוגיות, אהבה ואהבה נכזבת, הורים, ילדים, הורים כילדים, ילדים כמבוגרים. פחד, שנאה, תקווה, פרידה וגעגועים. אין הרבה יצירות כאלה, שעושות בכזה קסם, בכזו קלילות את הקשר הישיר בין האמנות לבין היותנו יצורי אנוש. ואולי בעצם זו הייתה יכולה להיות כותרת טובה לביקורת, אם הייתה נכתבת על הסרט "ארץ יצורי האנוש". שווה ביותר.

יש משהו אדיר בלגלות דיסקים ישנים. זה קורה לי או כשאני מסדרת, אחת ל, את המדף של הדיסקים, ומאווררת את האלו שמסתתרים מאחור, שלא שמעתי המון זמן, מביאה אותם לאוטו (שם אני שומעת מוזיקה בעצם, בנסיעות הקצרות לעבודה ובתוך העיר, וגם אחת ל... בדרכים קצת יותר ארוכות מחוץ ל) ומתענגת. שמיעת דיסק ישן מביא לי בום של זכרונות. כי לא מדובר רק בשירים בודדים, שכל אחד מהם יש לו את המטען הרגשי שלו שעושה לי פלשבק לתקופה בה שמעתי אותו, אלא כל הדיסק עצמו, כמכלול, איך שהשירים תפורים אחד אחרי השני, המעברים בינהם, לפעמים אפילו סיום של שיר והתחלה של שיר אחר עושים לי עור ברווז, של כיף או של עצב, מפעם. וכך גיליתי באוזן השלישית את הדיסק Hello I must be going של פיל קולינס, מ-1982, שעשה לי שמח ועצוב ומזכיר נשכחות כל הדרך הלוך לחיפה בשבוע שעבר וכל השבוע מהבית לעבודה. וזו דוגמית לשיר משם, כיף גדול! התופים, וכלי הנשיפה, ופיל - שהוא מקסים, קטן ומכוער וכשרון ענק.

יש משהו אדיר בלגלות סרטים ישנים. בערך כמו עם דיסקים. בשבוע שעבר נפלתי על כמה כאלה, כך במקרה. והנה שניים, ממש לא קשורים אחד לשני, אבל כל אחד מהם מופלא בדרכו. הראשון, אייקון של ממש "ג'יל וג'ים" של פרנסואה טריפו. אני לא חובבת היסטרית של סרטים צרפתיים. לרוב, יש משהו פטפטני מידי בתרבות הזו (אני יודעת! הכללה גסה! ולא יפה להכליל...) אבל איזה סרט כביר. האמת היא, שאני יותר אוהבת וקשורה לספר, שעליו מבוסס הסרט. מה שתמיד ריגש אותי נורא שזה היה הספר הראשון והיחיד של סופר בן 73 (!) - כלומר, יש תקווה גם לדרוריות שלא מצליחות לכתוב פרוזה בגילן המתקדם, מי יודע, אולי בפנסיה זה יקרה! וברצינות - זה ספר מרתק. יש לי עותק כל כך ישן שהוא מתפורר, ואני מידי פעם קוראת בו שוב, ונהנת כל כך. אבל הסרט... יש בו משהו קסום. האווירה. הג'סטות. והפעם הבנתי גם שהוא מאוד עצוב. הוא נגוע בעצבות עמוקה ומרגשת, שגורמת לי להתגעגע לטריפו, שבו התאהבתי בתור שחקן דווקא ב"מפגשים מהסוג השלישי" הסרט המכונן ששינה את חיי ואולי אכתוב עליו פה פעם פוסט. איזה איש. איזה עיניים. איזו נשמה. הנה ז'אן מורו, מתוך הסרט. קסם...

והשני, האהוב כל כך, The Big Chill שנקרא בישראל "החברים של אלכס" (תודה לאל. זה עוד שם נורמלי לסרט. מה אם היו קוראים לו "משגעים את המורים2" או "התאבדות קטלנית"). אתמול אחר הצהריים, בין בוב ספוג, ל"נדב ידי זהב" בערוץ הופ! קטנטנים, בין לשמוע את הבכור פורט את Under Pressure של קווין בפעם האלף ושתיים (דווקא פורט יפה, החמוד) לבין לשחק עם המרכזי "סולמות וחבלים" (הוא ייצר את המשחק לבד, לשיעור בבית ספר, מוכשר שלי!) פתאום שידרו את הסרט הזה, שאני מתה עליו. ופתאום הבנתי כמה השחקנים שם צעירים, קווין קליין וגלן גלוז, וג'ף גולדבלום! שהיה פה לפני שנתיים כשצילמו את "אדם בן כלב" ואמא'לה! גם אני כזו קשישה... איזה סרט... איזה פסקול... תענוג. עד היום אני חושבת שאם הייתי כותבת תסריט, זה אחד התסריטים שהייתי רוצה לכתוב. כזה.

"את השמחות צריך לתכנן כי הצרות כבר מגיעות מעצמן".

(משפט ששמעתי כמה פעמים בשבועות האחרונים, בכמה קונסטלציות והחלטתי לאמץ. כדאי גם לכם. תכננו שמחות, ותשמחו, מכל דבר, גם קטן. זה שווה ומומלץ. מנסיון.)

"Love is Real"

(John Lennon. RIP)

*** זה היה הראשון.

*Potpourri is a mixture of dried, naturally fragrant plant material, used to provide a gentle natural scent in houses. It is usually placed in a decorative wooden bowl, or tied in small bags made from sheer fabric.

מגיל צעיר מוכרים לנו את מיתוס "האחד" או "האחת".

אני מדברת כמובן על האספקט הרומנטי. בסרטים, בספרים, בשירים. זה סביבנו כל הזמן. לא ניתן לברוח מזה.

הנסיך על הסוס הלבן. האחד והיחיד. הנסיכה השבויה בטירה, יש רק אחת כמוה בכל העולם כולו, ואותה תציל.

זוג עינים אחד שיפגשו בשלך ותדע שזהו! זו היא, או זה הוא.

כלומר, יש רק אחד כזה או אחת כזו בכל העולם כולו.

גם לא במובנים רומנטיים יש את אותו המיתוס. החברה הכי טובה. האחת והיחידה. נפש תאומה. סול מייט. החבר שהוא אחיך - היחיד! אין כמוהו!

בעיני יש בזה משהו מייאש ממש. אחד? אחת?  בכל העולם כולו?

ואם הנסיך מתעכב איפושהו? או יותר טוב אפילו - כבר פגשת את הנסיך, והופ! הנה עוד נסיך וגם הוא יחיד ומיוחד! ואז מה?

או הנפש התאומה שלך פתאום מכפילה את עצמה, והנה הן שתיים! אבוי! איפה יש מקום לעוד תאומה כזו?

ולכן החלטתי שאני דוחה את המיתוס בשתי ידיים (הנה, יש שתיים! לא רק אחת! והבוז לטרומפלדור).

ובזמן האחרון בירכתי על מזלי הטוב שזימן לי לא אחד ויחיד, ולא אחת ויחידה, אלא יחידי סגולה וכל אחד ואחת מהם הם הם היחיד/ה

my ones and onlys

והם לא המונים, אבל הם ברבים (והם גם הן, כמובן) וכמה החיים שלי יותר עשירים בזכות כל המיוחדים האלו. אין מילים.