צרוב ברגש

כשהייתי בכיתה ד', שזה אומר בערך לפני שלושים שנה (The Horror) אמא שלי לקחה אותי להצגת התיאטרון הראשונה המבוגרת שלי. נסענו מחיפה לתל אביב, העיר הגדולה וראינו בהבימה את "חלום ליל קיץ" של שייקספיר. זה היה בבימוי של עמרי ניצן, וכל החוויה עשתה עלי רושם אדיר! התפאורה, השפה הגבוהה, הנסיעה לעיר הגדולה. אבל מישהו אחד שם כבש את ליבי לגמרי, וזה היה עזרא דגן ששיחק את פוק, השדון שמושך בחוטי העלילה. לא יכולתי לשכוח אותו גם אחר כך, ועל כך עשיתי משהו היסטורי מבחינתי. ישבתי וכתבתי לו מכתב הערצה. לא זוכרת מה היה כתוב שם, אבל אני זוכרת את הרצון הלוהט שלי ליצור איתו קשר, ולהסביר לו כמה שהמשחק שלו נגע בי, עשה לי משהו, הוציא אותי משגרת יומי דאז. וואט דו יו קנו - הוא ענה! אני זוכרת את עצמי מוציאה את המכתב  מהתיבה ומתעלפת מהתרגשות. קראתי את המכתב מיליון פעם לפחות, שמרתי אותו שנים אחר כך, ואם אמא שלי לא הייתה זורקת לי את כל החומר הארכיוני שקשור לתיאטרון והצגות שראיתי מסוף שנות השבעים עד לתחילת שנות התשעים, היום הייתי אדם הרבה יותר מאושר.

ולמה אני מספרת את האנקדוטה המשמימה-משהו הזו? כי אין ספק שאם כל הסיפורון הזה היה מתרחש היום עזרא דגן כבר היה חבר שלי בפייסבוק.

לפני כמה ימים קראתי כהרגלי בבלוגו המצויין של יאיר רוה את אחד הפוסטים שלו המקדימים את טקס האוסקר שיערך ב-22.2.

יאיר הציג שם כמה מסרטי האנימציה הקצרים שמתחרים על הפרס, וכך צפיתי בסרט נפלא נפלא שנקרא

Lavatory - Lovestory

וכבש אותי לחלוטין בקסמו. אפילו קצת בכיתי בסוף. מהתרגשות. ואחרי שראיתי, ונהניתי, וצחקתי והתרגשתי עשיתי משהו שמראה שנשארתי כנראה בדיוק אותה ילדה בת 10 וקצת, אממה, הטכנולוגיה קצת השתנתה. אז לא תלשתי דף ממחברת התנ"ך וכתבתי מכתב מעריצים, אלא הלכתי לIMDB התנ"ך של אוהבי הקולנוע והטלויזיה ובכלל, ועשיתי חיפוש על שם הסרט, וכך ראיתי שמי שביים אותו הוא אדם בשם Konstantin Bronzit. אה הא! משם כמובן דישדשתי היישר לפייסבוק אהובי, ומצאתי את קונסטנטין, וכתבתי לו הודעה ובצידה כמובן בקשת חברות. כתבתי לו כל מה שהרגשתי - שאהבתי את הסרט שלו, שהוא הצחיק אותי והבכיא אותי, ושאני מחזיקה לו אצבעות ב-22.2 באוסקרים ושגם הסרט שמגיע מהארץ שלי הוא סרט אנימציה ושהלוואי שגם הוא יזכה... ווואט דו יו קנו2 הוא ענה! אז הפעם לא הייתה לי מעטפה לפתוח, ודף למולל, אבל הייתה התרגשות ושמחה והידיעה שנגעתי במישהו במרחק גיאוגרפי ומעולם אחר ושהוא נגע בי ועכשיו אנחנו חבריי פייסבוק. ומה המסקנה מהסיפור טיפונת-משמים הזה שוב?

א. שיש דברים שלא משתנים.

ב. שהטכנולוגיה השתנתה.

ג. שאני אינפטנטילית כפי שהייתי לפני שלושים שנה.

ד. שיש בזה משהו גם נעים.

וכדי שעוד אנשים יהנו מהסרט הנפלא של קונסטנטין חברי החדש, אז הנה הוא הישר מהיוטיוב - גם אחת ההמצאות הטכנולוגית המשובחות שיש כיום. הידד.

ואם בהמלצות אינטרנט עסקינן, אז כולם כבר המליצו, וגם אני, מעצם היותי אני (פוסט על האלטר אגו שלי - דרורית, בבישול כבר המון זמן, אולי מתישהו יצא מזה גם משהו) קיבלתי בשבועות האחרונים הרבה מיילים מכל מי שאני מכירה עם חיוכים מתחת לשפם, ו

nudge nudge wink wink  סטייל "תראי מי פתח בלוג בישרא" והיו שאף כינו את זה צדק פואטי, ואולי צדקו, אבל הכי חשוב שגם הם פה בישרא (עד להתמוטטות הסופית כשערוץ 10 המפואר יגרור את כולנו איתו לתהום). קוראים להם "שחקנים" וגם הם מגשימים לי, ואולי לעוד אנשים את החלום הקטן ליצור קשר עם אנשים שבדרך כלל לא זמינים לנו, פרפורמרים מסוגים שונים

דרור קרן ואלון נוימן - אנשים מוכשרים בטירוף שבשבילי הם קודם כל וודי ובאז שנות אור מ"צעצוע של סיפור" (מתי כבר יצא מספר 3? רבאק) אבל הם גם אנשים רציניים ולכן עושים קומדיה משובחת, כי לעשות צחוקים רציניים זה אחד הדברים הכי קשים שיש.

מעניין לקרוא אצלם את התגובות (ומעניין גם לדעת האם הם עצמם מטריחים את עצמם לקרוא את כל התגובות לפוסטים) כי יש שם הרבה אנשים מהרבה חתכים - ושם אני פוגשת גם מגיבים שכאן, בקליקה הדי סגורה של מגיבי ישרא שאני מכירה (אשכרה מכירה גם מחוץ לבלוג, וזה אחד הדברים המופלאים שקרו לי מאז שפתחתי אותו, החברים מפה) אין להם דריסת רגל, כלומר, הם לא מגיעים לפה ואלו כמובן כל בני ה-11 עד 16 השולתייםםםם11 והשולטותתת111 ואין ספק שלקרוא אותם גורם לי להרגיש זקנה וקמוטה, וגם משועשעת לפעמים.

הבלוג של דרור ואלון הזכיר לי גם את הפוסט שכתבתי בזמנו על אחווה גברית ישראלית "הגברים בוכים בלילה" ששם כתבתי בסופו:

"...ואני חושבת שהעתיד הוא בקומדיה. באמת, מכל הבחינות. קומדיה תספק לנו חיוכים בימים חשוכים, וכפי הנראה הקומדיה תנפיק לנו גם חברויות אזרחיות ויום יומיות בין גברים ישראלים אנושיים, שמסוגלים לעשות בונדינג גברי מבלי לצאת לקרב."

אז בימים סופר-קרביים כמו כיום, הבלוג של דרור ואלון הוא זריקת עידוד והוא תזכורת לנורמליות, לצחוק ולאנושיות וזה דבר גדול בעיני.

ומוסיקה. פתאום, גיליתי מחדש אלבום שמאוד אהבתי לפני שנים (שיחה אתמול באוטו ביני לבין גבר הבר-מצוה "אמא! את אוהבת רק שירים ישנים!" אני בהצתדקות "אבל חמוד, השיר הזה של מדונה הוא די חדש, הוא מ-1989!" "כן אמא, הוא רק בן עשרים שנה. יופי".)The Dream of the Blue Turtles של איזה אחד, בשם סטינג. לפני בערך חמש שנים הבחור הגיע לארץ להופיע, ואז הייתה פה אווירת "בוא נרצח אותו, את האנטישמי הבןזונה, החולירה שבכלל לא יודע לנגן, לשיר או להופיע, בן-אלף קר-רוח-בריטי" ואפילו לי היו כרטיסים להופעה אבל הייתי תקועה בבית עם תינוק ואני זוכרת שהיה לי קשה מאוד (!) למצוא מישהי שהסכימה לקחת ממני את הכרטיסים. אז סליחה, שמי דרורית ואני מחבבת (ב"ב" רפויה כמובן) את סטינג, ובמיוחד את האלבום הספציפי הזה, ויש שם שירים מעולים בכלל, ולמרות שנכון, יש בו משהו פומפוזי באופן כללי, הנה שיר שלצערי הגדול תמיד רלוונטי. אין בקליפ כלום חוץ מהשיר והמילים, אבל בעיני זה מספיק.

Children's Crusade