צרוב ברגש

בימים האחרונים הפריחה מחרפנת אותי. בחצר יש לנו מין עץ עם פרי לא ברור, משהו בין תפוזים - לאשכוליות - ללימונים - כולם עקרים, נטולי מיץ, ואין בהם ולא כלום. הם גדלים למין גודל ממוצע ואז נושרים ומרקיבים על הדשא הגם ככה מטונף שלנו.

אבל בשבועיים האחרונים העץ העקר הזה מוציא תפרחות מטורפות. פרחים לבנים גדולים שתלויים באשכולות על הענפים, והריח גורם לי לאבד את הצפון (לא שאי פעם הייתי חזקה בכיוונים).

אני פה ולא פה. קוראת את מי שאני קוראת, אבל לא ממש מגיבה. את מה שיש לי להגיד אני אומרת בדרך כלל במיילים או אפילו פנים מול פנים, אבל כן - התרחקתי מפה, למרות שעדיין אני רואה במקום הזה בית.

שנתיים וקצת אני כותבת, שנתיים וקצת חושפת וצוחקת ובוכה - ולא נראה לי שאני מתכוונת לוותר על זה.

יש בי געגועים לפעמים לזמנים אחרים בישרא, אבל זו שטות, כי כל זמן מביא איתו את הטוב והכיף שלו.

קצת פחות מחודש מיומהולדת ארבעים ואני עוסקת ביני לבין עצמי בסיכומים כאלה ואחרים, מה עשיתי מה לא עשיתי מה כבר לא אעשה.

אחת התובנות היותר רציניות מהתקופה האחרונה היא שהתחזקה לי האמונה בטוב וברע. יש בי מין כפילות כזו. מצד אחד אני סופר צינית-אירונית-לא מאמינה בכלום-לא חושבת שיש שחור לבן בחיים-אלא רק גווני אפור. ומצד שני, יש בי אמונה ילדית כמעט בטוב וברע מוחלטים, או כמו שאני מכנה את זה ביני לבין עצמי "בני אור" ו"בני חושך."

מה שמחזק אצלי את התובנה הזו הם דווקא כמה וכמה בני אור שפגשתי בשנה האחרונה. כאלה שהיו קיימים קודם, אבל האור והטוב שבהם התחזק על רקע הרע הכללי בעולם הזה והאכזריות הגדלה וההולכת מסביב, וההחלטה החשובה ביותר שלי, בזמן כזה של סיכומי נפש היא לחזק את הטובים האלה, ולחזק את עצמי מתוך היחסים שלי איתם. ומצד שני - למחוק מתוך החיים שלי את "בני החושך." יש מעט מאוד רוע מוחלט בחיים, אבל לפעמים הוא מופיע בצורה לא צפויה, אפילו פה, בבית הזה שהקמתי לי פה, ויוצר אכזבה עצומה, וכחלק מסדר הפסח שלי ונקיון האביב וההתחדשות אני מחליטה באופן מודע להתרחק, לנקות, לא להיות שם במקום הזה יותר. הבהרה קטנה - החושך הזה שאני מדברת עליו יכול לכלול בתוכו גם אדישות, אגואיסטיות מופרזת, התייחסות שקרית לבני אדם, ולאוו דווקא רוע צרוף וטהור, אולי כזה יש באמת רק בסרטים או בסיפורי האגדות.

קורים לי דברים מופלאים בזמן האחרון - ואני רוצה לרכב על הגל הזה ולהמשיך הלאה. אני במחצית סדנת ההמשך לכתיבה, ומי יודע, אולי עוד שתיים שלוש - עשר - עשרים כאלה, עוד יצא ממני משהו.

הבכור קיבל גיטרה בס לבר המצווה, ולפני שבוע ישבנו מול היוטיוביה ועשינו סריקה על שירים שיש בהם ליווי בס.

ברור שאני בחרתי אך ורק שירים שנכתבו בין השנים 81-83, בעודי שולפת את המשפט האלמותי "שים לב, משנת 1984 המוזיקה רק הלכה והתדרדרה." אין מה לעשות, בגילי אני חייבת להצדיק תכונות מסויימות כמו טרחנות.

הנה שיר על משהו חמקמק, דווקא ממשפחת "בני החושך" אבל אני מתה עליו, חוץ מזה שהוא טרום 1984 אז זה בסדר.