צרוב ברגש

את השבוע התחלתי בסיוט. לפנות בוקר חלמתי שאנחנו נוסעים עם הילדים לבית של הורי. כשאנחנו מגיעים אני רואה שמחכה לי מכתב בתיבת הדואר שלהם, ואני יודעת מה הוא. מתברר שהנאצים לקחו אותם למחנות, והשאירו מכתב שמתאר לאן הם נלקחו, ולמכתב מצורפת גם תמונה שהם צילמו אותם בזמן שהם נלקחו. אני מאוד רוצה לפתוח את המכתב כדי לקרוא את מה שכתוב שם (ומצד שני, מה חשבתי לעצמי, שאוכל לתת קפיצה קטנה לאושוויץ ולהציל אותם? כאילו, באמת) ובתמונה אני ממש מפחדת להסתכל. אני גם לא רוצה שהילדים יראו ולכן מסתירה אותם. התעוררתי מהסיוט אבל היה לי קשה לצאת ממנו. שעה ורבע עוד שכבתי במיטה, במצב הביניים המוזר הזה, בין עירות לחלום, מבועתת כולי. זה החומר ממנו עשויים הסיוטים שלי בדרך כלל. שהנאהבים והקרובים לי סובלים, ואני חסרת אונים, לא יכולה לעשות כלום, רק יודעת שהם בסכנת חיים, עוברים דברים איומים. זוועה.

אבל עכשיו יום אחרי יש לי שתי מחשבות על הסיוט הזה:

א. יפה שאני חולמת חלומות לפי מועדי ישראל.

ב. מסודרים הנאצים האלה, משאירים מכתב וכאלה, סדר צריך שיהיה.

ובמעבר חד - החופשה הזו הייתה מופלאה. מזמן לא ישנתי כל כך הרבה. כל הקמטים שהיו לי במקומות שלא ידעתי שיש לי אפילו התגהצו למשעי. הייתי עם הילדים, הייתי עם עצמי, הייתי עם חברות, הלכתי לסרטים, עשיתי סקס, ישנתי שוב, אכלתי מצויין ונתתי לרגשות האשמה חופש ודרור. הילדים היו מאושרים (מה שלא אומר ממש המון טוב על מערכת החינוך) ולי היה טוב לראות אותם ככה.

ולסיום שתיים קטנות:

אתמול הבןזוג מספר לי שלפני שהגעתי הביתה מהעבודה הם אכלו ביחד ארוחת ערב. הוא גער בבכור ואמר לו משהו שהסתיים ב

"תעשה את זה ואת זה, נקודה!" פתאום נשמע קול צייצני (של הג'ינג'י) מהחדר השני: "נקודה, co.il".

אכן דור האינטרנט.

בין הסרטים שראיתי בזמן האחרון יש גם את Shine a Light, הסרט הדוקומנטרי שמרטין סקורסזה עשה על "האבנים המתגלגלות".

אז נכון שזה סרט הופעה, לחלוטין, וטיפונת לא מה שציפיתי, כי חשבתי שיהיה יותר חומר שכולל ראיונות ומאחורי הקלעים, ונכון שאני לא מעריצת אבנים מושבעת, אבל כן נהניתי, ותשמעו, הקשישים האלה הם תופעה. מיק ג'אגר בן 65, המתופף שלהם בן 67! רוני ווד וקית ריצ'רדס הגיטריסטים כל כך קמוטים ומלאי סימני מזרקים שזה פשוט לא יאומן, אבל לאנשים האלה יש אנרגיות שלצעירים בני עשרים אין. לא יאומן בכלל.

בזמן האחרון שמתי לב למשהו מוזר. אני לא מקשיבה לזמרות. כמעט בכלל. אני אוהבת רק זמרים, גברים, או להקות, שגם הן ברובן גבריות. רוב הזמרות שאני שומעת או א. משעממות אותי ב. מעצבנות אותי ג. גורמות לי אשכרה פריחה ותופעות לא נעימות אחרות (במיוחד זמרות ישראליות עכשיוויות, וסליחה אם אני פוגעת במישהו, זה טעם אישי שלי).

והיום, בעודי שוכבת ומתענגת על המסז' שקיבלתי במתנה ליומההולדת מבעלי (הוא לא עשה לי אותו, הוא רק קנה לי אותו) לשמחתי הרבה ברקע התנגנה מוזיקה שנעמה לי מאוד. בדרך כלל בכל מיני ספאיים כאלה (מה הרבים של ספא? ספאיות?) יש ברקע מוזיקה חרישית שהיא שאנטי-באנטי כזו, מוזיקת עולם (פיכס לי), או קולות דולפינים שעושים אהבה במחשכים, או דינדוני פעמונים בערבות הבוכיות - בקיצר מוזיקה שגורמת לי להיות מאוד, מאוד עצבנית. והפעם, לא - דווקא הייתה מוזיקה סבבה לגמרי, ורובה הייתה זמרת ששרה לי בנעימים בעוד המעסה מכווצ'צ'ת את כולי. אין לי מושג מי זו הייתה, אבל זה גרם לי לחשוב על הזמרות שכן אהבתי בזמנו, ולהוציא אותן "מהבוידם" כי מה זה העניין הזה של לא לשמוע זמרות בכלל? אז הנה האלה שאהובות עלי.

ריקי לי ג'ונס. גיליתי אותה כשהייתי בסביבות גיל 14, ואת Pirates שחקתי עד דק. הנה היא פה בהופעה חיה, באיכות לא משהו, עם הלהיט הענק מהתקליט ההוא Chuck E's in love

והנה עוד אחד שלה, משנים יותר מאוחרות, Satellite 

הקול הקצת שבור שלה נפלא בעיני, והיום נזכרתי שאני מתגעגעת אליו ואני רוצה לשמוע אותו שוב.

את קרול קינג הכרתי בקיץ שבין כיתה ח' לט', כשגיליתי את Tapestry שלה בין תקליטים של חברים של הורי שגרנו אצלם בבית בזמן שהם היו בחו"ל ואצל הורי שיפצו את הדירה (אותה ואת קט סטיבנס). יש לה המון המון שירים נפלאים, אבל הנה אחד שאני אוהבת במיוחד, בהופעה חיה. It's too late:

השילוב של הקול החם הזה שלה, התופים והמילים של השיר שוברים לי את הלב פעם אחרי פעם.

לקרול קינג היה תקליט מדהים, שנקרא Really Rosie שבו היא הלחינה שירים של מוריס סנדק סופר הילדים הגאון (שכתב את "ארץ יצורי הפרא" הידוע). לא מזמן העלו ליוטיוב חלק מהשירים, עם אנימציה מתוקה (הציורים גם הם של סנדק). למרות שאלה שירי ילדים אני מתה עליהם, ועל הביצוע של קרול קינג. אני מתה להשיג את הדיסק, אבל טרם הצלחתי לאתר אותו. אז הנה One was Johnny

גם את סוזאן וגה מאוד אהבתי באמצע שנות השמונים, וקצת זנחתי אותה. הנה הלהיט הענק שלה, מרלן(ה) על הקיר.

ובתחילת שנות התשעים הגיעה שריל קרואו, ונגנבתי על הדיסק הראשון שלה (שימו לב, בזמנו גיליתי תקליטים ואחר כך עברתי לדיסקים... אכן, ענתיקה). מאז היא התמסחרה, וכל הדיבורים עליה שאני רואה בשנים האחרונות הם בסטייל של אם היא נפרדה או לא מלאנס ארמסטרונג וכאלה, אבל כשאני שומעת את זה - עד היום אני מתענגת.

אני אשמח לשמוע את מי אתם/אתן אוהבים. בנות. זמרות. נקבות שמזמרות. אני צריכה דם שני חדש לשמיעה.