צרוב ברגש

ביום שישי נפגשתי עם חברת הנפש שלי. ישבנו ודיברנו ובין השאר התגלגלה השיחה לאהבה, ויותר ספציפי, אהבה לא ממומשת.

חברת הנפש אמרה לי משהו יפה. לפני כמה שנים התאהבה עד מעל לראש במישהו, שהיה לא זמין מכל מיני סיבות.

היא אמרה לי שהצורך הכי חזק שלה בזמנו היה פשוט לראות אותו. כמו שהיא אמרה את זה בדרכה הנפלאה:

"לא היה לי אכפת מכלום. כל מה שרציתי היה לראות אותו. מצידי - תשב ותגזור ציפורניים ואני אתבונן בך. תשב ותקרא עיתון. תקרא בספר הטלפונים פור אול איי קר, העיקר שאהיה שם, לראות אותך."

וזה עורר בי את המחשבה - עד כמה זה כואב שאי אפשר לעשות את זה. רק את זה. את הפעילות הפשוטה הזו שלהיות במחיצתו הפיזית (ואני מדגישה פיזית. פה, בעולם הזה שלנו, עם כל מגבלותיו. לא באיזה מובן רוחני, או במישור אחר, או בחלומות, או בזכרונות.) של מישהו אהוב ורצוי ונחשק. נגיד שזה לא מתאפשר כי הבנאדם לא נגיש לנו. אולי הוא עסוק, או שהוא לא מודע לצורך שלנו, או שהוא לא יכול, או שיש עלינו ועליו מגבלות כאלו ואחרות.

אבל הכי הכי הכי כואב, זה אם הוא מת. כי אז באמת אי אפשר.

ולכן, כל עוד יש חיים, יש תקווה (ציטוט ישיר מספר שוודי שאני מתה עליו בשם "מדיקן".)

יש מין תופעה כזו בעולם החי שברווז (אווז? לא משנה.משהו שמגעגע ויוצא מביצה) שזה עתה נולד, רואה את הדבר הראשון שמופיע מולו, ומחליט שזו אמא שלו. עכשיו, ברוב הפעמים זו אכן אמא שלו (למזלו) אבל לפעמים זה לא. זה יכול להיות גם בנאדם, ואז אותו דונלד דק ילך בדבקות מטופשת אחרי אותם מגפי גומי (נניח. כי הרי, מה תנעל ליד מקום בו נולדים ברווזים? נעלי עקב?) לכל מקום. נדמה לי שזה נקרא הטמעה. או הדבקה, או הידבקות, או משהו אחר. אין לי כוח לחפש בגוגל.

השבוע חשבתי שגם לי יש זוג מגפי גומי כאלה, מטפוריים, אליהם נדבקתי, או נטמעתי,  אומנם לא בלידתי, אבל אולי בלידתי השניה, סביב גיל ההתבגרות, גילאי 16-20. שנות השמונים בחיפה הן כנראה הדבר הזה, כי עברו 20 שנה ועדיין הדברים שראיתי אז, ושמעתי אז וחוויתי אז, השארו אצלי מכוות אש כזו, בזכרונות, בנפש, שלא נראה לי שכבר אשתחרר מהם.

כשאני התקבעתי על מה שהתקבעתי בשנות השמונים, מסביבי היו עסוקים רוב החבר'ה ב"להעריץ". העריצו בעיקר זמרים וזמרות, וגם קצת כוכבי קולנוע וטלויזיה, אבל פחות. ההערצה בדרך כלל כללה - פוסטרים של הנערץ/ת (שאותם קישטו הרבה פעמים נשיקות לוהטות בשלל צבעי ליפסטיק, שיטה מעולה להתאמן וגם להתאים את גוון הליפסטיק ליציאה, שלא יהיה חזק מידי), שמירת כל ממורבילייה של הנערץ - מתמונות, תקליטים, חולצות עם הדפסת פניו, כרטיסים מהופעות אם היו, כל בדל אינפורמציה וכו', וכמובן דיבור אינטנסיבי שלא לומר אובסיסיבי על הנערץ.

יש כאלו שהגדילו לעשות - למשל - שכנה שלי, מהבית ליד. היא הייתה צעירה ממני בשנתיים והעריצה עד חורמה את בוי ג'ורג' הידוע היום יותר כ"זמר עבר שנפל לסמים הקשים ולהרגלים הביזארים ואף אחד לא מבין איך פעם זכה לתהילה". היא שינתה את שמה לסיגל-בוי ג'ורג', ואף חרתה את שם הנאהב על זרועה, נדמה לי שבעזרת זכוכית שבורה של בקבוק בירה אקראי. נהדר. עוד חברה, ממש טובה שלי, מהכיתה - העריצה עד חורמה את רוד סטיוארט. היא חלמה עליו, דיברה עליו, נשמה אותו, וחיה דרכו במשך כמה שנים טובות. עיקר הכיף שלנו היה לעבור לידה בהפסקות וללחוש באוזנה בסקסיות "רוד, אני רוצה את השנדי שלך" בזמן שהפרסומת המחרידה הזו כיכבה על לוחות מודעות במרכז הכרמל.

אין  לי מושג איך ילדים "מעריצים" את מי שהם מעריצים היום. אני מאמינה שהדברים לא השתנו עד כדי כך. אין חדש מתחת לשמש. בנות שש עשרה עדיין צווחות ומתעלפות בהופעות של כוכבי רוק, ובני טיפש עשרה עדיין בוהים בפוסטרים של שחקנים אלו או אחרים, מייחלים להיות הם עצמם כאלו שיגדלו, או לפחות למצוא להם בן זוג דומה, בנוי לתלפיות.

ובעצם, כל השיממון הזה שכתבתי פה (וסליחה משני קוראיי שהחזיקו מעמד, זה תיכף נגמר!) בא להסביר את מהותה של הדרורית בחיי. בעצם, כמו שאני תופסת את זה, לקחת לעצמי ניק שכול כולו בעצם "הערצה" לדמות של מישהו, ניק שהפך להיות בשנתיים האלה לאלטר אגו מאוד אהוב עלי, זו מחווה אדירה לשנות השמונים שהשפיעו עלי כל כך. דווקא היום, בגילי המתקדם, יש בזה משהו שמשמח אותי, ששומר עלי צעירה, שמצחיק אותי, שעושה לי נחמד. מי יודע, אולי תיכף אחזור לתלות פוסטרים בחדר, או אאסוף מפיות, או ארצה לשתות את השנדי של רוד.

או.קי. אז רק עוד שש שעות אהיה ממש בת ארבעים. סו וואט?

פאק איט.

החלטתי ללכת כאן בניגוד מוחלט לאופי הפולני שלי ולכתוב לעצמי ברכה ממש ממש יפה, כי קראתי איפושהו שלפעמים אתה כותב מכתב כזה, כמו מכתב בקשה - לאלוהים, לקוסמוס, למה שלא יהיה, ורוב הסיכויים שתקבל את מבוקשך. וגם אם לא, אז מה? אז כתבת.

אז ככה:

ברשימת המצאי לארבעים השנה שחלפו אני יכולה למנות:

12 או 13 מעברי דירה (לא זוכרת בדיוק).

שתי יבשות בהן גרתי, ושתי שפות שאחת מהן שפת אימי, והשניה (אנגלית - או יותר נכון אמריקאית) היא לא שפת אימי, אבל אהובה עלי וחביבה עלי - כמו מין אחות צעירה כזו.

המון חברים, מכל מיני שכבות בחיים שלי - שחשובים לי מאוד. כמה חיתוכים כואבים הכרחיים, כמה ידידויות או חברויות שהתמסמסו בדרך, אבל בגדול - מי שחשוב לי - פה איתי עכשיו.

שמונה עשרה שנה (טפו!) עם בן זוג אחד.

שלושה (טפו חמסה!) ילדים יפיפיים, חכמים, רגישים, מתוקים ומקסימים במיוחד.

שני הורים (טפו) שאני אוהבת.

אחות אחת (כפרה עליה) שאני אוהבת אהבת נפש.

שבע שנים במקום העבודה האחרון שלי. טוב לי בו.

צלקת אחת בשיפולי הבטן, וצלקת אחרת ברגל שמאל.

כל השיניים עדיין במקומן. כך גם השיער. שערות לבנות - אין עדיין.

שנתיים וקצת בישרא. שנתיים חשובות.

אחת וחצי סדנאות כתיבה. וזו רק ההתחלה. כנראה.

והיום חשבתי לי שכך אני רוצה שגם יהיה - אותו בן זוג, אותם הורים, אותם ילדים, אותה אחות, אותם חברים שאני כל כך אוהבת. בריאים, מאושרים, סביבי, תמיד, כמה שרק אפשר.

לכתוב - לכתוב לכתוב לכתוב.

לא לפחד! כמעט משום דבר. להמשיך להתאמן בלא לפחד.

ולאהוב אותי מאוד - כי אני די נחמדה בסך הכל!

וחייבת חייבת לכתוב פוסט על מהותה של דרורית. כל מיני ארועים בחיי בזמן האחרון כמעט שיכנעו אותי שהיא צריכה ללכת בשקט לעולמה, אבל החלטתי שלא. מה עשתה רע המסכנה? לא מעלה בכספים, לא אנסה עובדי ציבור, לא הוליכה אזרחים וחיילים מסכנים במלחמת שולל. שתשאר ותחגוג איתי גם כן. וביננו, האלטר אגו הזה עושה לי רק טוב לעור הפנים. (מומלץ גם סקס מצויין, בלי קשר.)