צרוב ברגש

"I've always wanted to write a book where the whole thing happens whithin the space of one pop song... The story's about this guy living in Miami in his in-laws beach house, and he's totaly depressed. His great dream was to be an adventurer, a lover, riding motorcycles through South America. But instead, he is sitting at this marble tabel eating lobster. He's got a job, a beautiful wife, all that he needs, but none of it matters - what he wants is to fight for meaning. Happiness is in the doing? right? Not getting what you want. And that second his five-year-old daughter jumps up on the table. He know she shouldn't be there - she could get hurt. But she is dancing to this pop song in a summer dress. All of a sudden he's sixteen and his high school sweetheart is ping him of at home. They just lost their virginity, and she loves him, and the same song is playing on the car radio and she climbs up dancing on the roof of the car... He knows he is not remembering this dance. He is there - he is there in both moments simultaneously... Both moments are real, happening together. For a moment all his life is folding in and it's obvious to him that time is a lie... "

("Before Sunset" by Richard Linklater.)

זמן יכול להיות המון דברים. הוא סמיך לפעמים כמו דבש, לפעמים הוא דליל כמו חלב 1% שומן. לפעמים הוא לא עביר בכלל, לפעמים הוא כל כך מהיר שהוא כמעט לא קיים.

ולפעמים אני, כמו ג'סי וואלס - מ"לפני השקיעה" - חיה בכמה זמנים מקבילים. זה יכול לקרות ברגעים הבנאליים ביותר - אני יושבת ואוכלת ארוחת בוקר - לבד, בסלון שלנו, תל אביב יוני 2009, ופתאום, כאילו משום מקום אני שם - סתיו 1982 - בבית של הוריי, ואני שם, אני שם לגמרי, אבל אני גם פה. תחושה משונה, של שני מקומות פיזיים, וגם נפשיים.

עכשיו - בדיוק לפני חמש שנים, קיץ של 2004 עבדתי באותו מקום שאני עובדת בו. חייתי קרוב מאוד לאיפה שאני חיה עכשיו. היו לי שלושה ילדים, וקרה לי ארוע מכונן - אמא שלי חלתה, ואני הגבתי. הגבתי נקודתית - באותם ימים קשים של בית חולים, והתמודדות, ונסיעות הלוך ושוב לחיפה, ברכבת, ולילות חסרי שינה ופחד - והגבתי גם הלאה, הארוע הזה היה כמו רבים אחרים - כמו אבן שזורקים לאגם - והמעגלים שנוצרים, קטן יותר, יותר גדול, עוד אחד ועוד אחד, שמתרחבים עוד ועוד - הן התמודדויות אחרות - לאורך שנים. ובאותו קיץ מתיש ומפחיד - קרה לי משהו מקביל. מישהו נכנס לחיי, וגם ההשפעה שלו היא מעגלית, עוד אחד ועוד אחד, וכל מעגל כזה מביא איתו משמעויות נוספות. ואני מוצאת את עצמי עכשיו לפעמים חיה בו זמנית בשני הקיצים - זה של לפני חמש שנים, וזה של הכאן והעכשיו, וזה מוזר, אבל גם מאוד מאוד מרגש.

מאוד מאוד קשה לי לכתוב פוסט תיירותי. בואו נדייק. מאוד מאוד קשה לי לכתוב פוסט. בואו נדייק עוד יותר. מאוד קשה לי לכתוב. בואו נכנס בעובי הקורה. מאוד קשה לי. יאללה, נלך על זה. קשה וזהו.

אבל מצד שני נסעתי, הייתי, חוויתי, חזרתי וכן, יש את הרצון לחלוק ולו רק בשביל תחושת ה-closure מה גם שהבלוג הזה מהווה עבורי, כמו רבים וטובים, מקום לתיעוד עצמי. ככל שצוברים פה פז"מ אפשר ללכת אחורה ולעלעל בחיים שלי, להסתכל, לראות ממרחק הזמן מה היה, מה הרגשתי, איך הגיבו אחרים וזה יפה.

אז ניו יורק!!! יו.אס.איי. התפוח הגדול. היהלום שבכתר. ה- עיר ב"ע" הידיעה. כן. שנים עשר ימים בדיוק הייתי - ואני חושבת שמה שנשאר לי כשאני מסתכלת בתמונות, או נזכרת בכל מיני רגעים, זו המוזיקה.

מוזיקה, בכלל - נעשית ליותר מרעש רקע עבורי כשהיא נכנסת ל"כיס" רגשי מסויים. ככה אני שומעת את "Hey ninteen"

של סטילי דן ונזרקת לגיל 17, בחיפה, יושבת בכיכר חורב ומרגישה איך עולמי בא לקיצו כי חבר שלי זרק אותי, ואני שומעת את

"Rain" של ג'ו ג'קסון ונזכרת בבדיוק לפני שנה, בקיץ, ואיך נהגתי לשמוע תוכנית רדיו מאוד מסויימת בצהריים, ועם מי ישבתי אז במשרד ומה הרגשתי.

אז לנסיעה לקחתי איתי מ.פי ושמעתי מוזיקה. הקלטתי (הבן הבכור שלי הקליט עבורי, נשמה טהורה) כמה דיסקים נבחרים, והשתמשתי בזה במיוחד כשישבתי בבתי קפה ורציתי לכתוב, כי מוזיקה, בהיותה קטליזטור רגשי, זורקת אותי טוב גם לתוך הכתיבה. אבל עכשיו אני מבינה שגם כשלא שמעתי מוזיקה, שמעתי כל הזמן מוזיקה, את המוזיקה של העיר, ויותר מזה, את המוזיקה של אמריקה. כי אמריקה היא משהו מבלבל עבורי. אחרי שחלק מהילדות שלי עבר שם, כשאני כבר מגיעה בחזרה

לארץ העצומה הזו (והייתי רק בחלק קטנטן ממנה, בהפרשים גדולים של זמן) חוץ מלהיות תיירת עם עיניים קרועות לרווחה בתדהמה ופליאה והנאה, איזה מין משהו קטן מהבהב לי בפנים, כמו הלב הזה, של אי.טי - home, home - איך שהוא, בצורה מבלבלת, אני בארץ זרה וגם בבית. ולכן זה פוסט תמונות ומוזיקה וניו יורק, וריח אחר, וגעגועים לארץ, כן, אבל גם הרגשה של להיות בבית (שכמובן חלק ענק מזה שייך לכך שהייתי בבית, הבית של אחותי, שהיא גם בית עבורי), ועכשיו, כשאני פה בחזרה, בבית הטבעי, הלב שלי גם מתכווץ בגעגועים לשם לבית האחר ולמוזיקה.

בפעם הראשונה שהייתי בארה"ב הייתי בת שנתיים. ואלו היו שנות השבעים. אנגלית למדתי מתוך צפייה של שעות על גבי שעות בטלויזיה, ועד היום "רחוב סומסום" בשבילי הוא הבית, ואיכשהו, למרות שלא גרנו בניו יורק (גרנו בניו ג'רזי) סומסום ושנות השבעים, הוא גם ניו יורק בשנות השבעים, ופול סיימון הוא ניו יורק, וסנטרל פארק, והנה הם ביחד! אני וחוליו, ופול, וסומסום בחבילה אחת.

הסתובבתי המון, גם במנהטן וגם בברוקלין (בזכות אחותי! הידד!) וברחוב מכרו גם מוזיקה, כמובן, ופעם, היה מין דבר מוזר כזה. קראו לו תקליט, והנה ההוכחה.

אם יש זמר אחד שהוא בכל רמ"ח איבריו ניו יורקרי, עבורי, זה בילי ג'ואל, שלאושרי הגדול מצאתי את הדיסק הראשון שהוא הוציא, ותקליט (!!!! - אני זקנה, בזמני נסעו גם בכירכרות וקראו לאור לפידים) הרוק אנד רול הראשון שאי פעם רכשתי (אם לא סופרים את "עוד לא אהבתי די" של יורם גאון) Glass Houses בנבירה מאושרת בחנות Barnes and Noble ומאז אני שומעת אותו בפול ווליום בדרך לעבודה ושרה כמו מיפגרת. אבל הקליפ שאני שמה פה הוא מדיסק אחר שלו, שוב, ניו יורק, שנות השבעים 52nd st. אהוב מאוד, וזנזיבר, הבר האפלולי שהוא שר בו, האינרטו מנגן לי ישר על הלב ומזכיר לי את המדרכות של העיר האממת הזו (שופו על האפרו של בילי, יהודי יקר ואהוב):

הייתה גם אמנות. שני מוזיאונים, והצפה של דברים יפים, ומכוערים, ומהפנטים, ומוזרים - קלסיים ומודרניים, וידאו וצילומים וציורים ופסלים, וברור שגם לזה יש מוזיקה נלווית.

עכשיו כשאני מסתכלת על הצילום שצילמתי, מה שאני שומעת, בפנים, זה את דונלד פייגן יקירי ואהובי, ששמעתי אותו יחסית המון בניו יורק, בבתי הקפה, באוזניות. הרעש של התמונה, מתחבר לי לרעש של העיר, רעש נפלא, סוף העולם ממש.

ולכן, cetury's end מפסקול הסרט bright lights, big city - דונלד, הירס לוקינג את יו.

ואיכשהו, בחזרה לרחוב. המון אמנות יש ברחוב גם - ראיתי כל כך הרבה ציורי קיר יפים, צבעוניים שתפסו לי את העין, כמו זה.

וגם זה:

וכבר הרבי הנקוק מנגן לי באוזניים, איכשהו. בכלל, ג'אז. ניו יורק והמון ג'אז - כי זה הקצב הזה, וגם הגעגועים תוך כדי וגם אחרי.

וברור שהסבווי. לגמרי הסבווי. וניסיתי המון לתפוס את הרגע הזה, שעולים על גשר ברוקלין והמראה שרואים מחוץ לחלון

"יפה כמו בסרט" - למרות שזה גשר אחר, אבל לא הצלחתי. אז צילמתי בפנים. ולא! לא לקחתי את ה-A Train, אבל כן לקחתי את ה Q וה - B ואולי אפילו את ה R!

אלה פיצג'רלד ודיוק אלינגטון, זה מה שנקרא "ענקי רוח".

שבועיים בערך לפני שנסעתי ראיתי בטלויזיה את הסרט הראשון של ספייק לי, שלא ראיתי המון שנים She Gotta Have It - והמוזיקה גרמה לי לבכות. לספייק יש אבא מאוד מוכשר, ביל לי, שעשה לו את המוזיקה לכמה סרטים, ואולי הסצינה הזו, של הריקוד, והשיר שנכתב במיוחד ליום ההולדת של הגיבורה, נולה דרלינג, הוא הכי הכי ברוקלין, והכי הניו יורק שאני כמהה אליה שאני פה. קשה לי להאמין שהייתי שם בכלל.

אחותי ובעלה לקחו אותי לפארק פשוט יפיפה, מתחת לגשר ברוקלין, שבו בכלל התאהבתי וצילמתי אותו מכל זווית אפשרית. משהו בטונות הפלדה האלה, עם המיתרים הדקים האלה, והנוף האורבני מאחוריו ריגשו אותי נורא, יותר מהמון דברים אחרים, ואולי בכל זאת ציפיתי לפגוש שם את וודי ודיאן קיטון, ישובים על הספסל, בלילה, מתחת לאותו גשר ממש. לזה נקרא - לחיות בסרט? כנראה.

וגם, ערבה בוכיה. שם נראה לי שהיא דווקא צוחקת, מה רע לה? היא באמריקה!

והטיפוס הכה חביב הזה, שנקרא בפינו בחיבה אין קץ "מר חוטיני", על כר הדשא שמשתרע בפארק.

ועכשיו, כשאני רואה את הסוף של הסרט הזה, מתכווץ לי הלב עוד יותר! למרות שוודי כבר לא צעיר, אני עדיין שומעת את "רפסודיה בכחול" ומדמיינת את קו הרקיע המופלא, שלפני כמה שניות כמעט נגעתי בו.

לא ממש מצליחה לשים במילים את החוויה, אבל ניסיתי, לבנתיים.

נ.ב. לשמונת הקוראים הנאמנים שלי - תודה גדולה על התגובות לפוסט הקודם, כל תגובה נקראה בקפידה וחיממה את ליבי הקשיש.

נ.ב.2 - למי שמכיר את "תהילה" של עגנון, איכשהו אני גם כותבת פחות כי יש לי חשש שיש לי מספר מוגבל של מילים, ואם אכתוב פה, הן תגמרנה לי מהר יותר, ואני זקוקה להן במקום אחר. שוין.