צרוב ברגש

נפגשנו לפני ארבע שנים, בקיץ. לפני זה הייתי רואה אותך עובר פה במסדרונות, ופעם אחת זכור לי שישבת במשרד של הבוסית האהובה שלי, לשעבר. איש קצת רזה, עם שיער טיפונת מאפיר, וחולצה משובצת. ידעתי מי אתה, אבל לא מעבר לזה.

בקיץ לפני ארבע שנים כבר ידענו שנינו שאנחנו הולכים לעבוד ביחד, שבעצם, אתה תהיה הבוס שלי, לפחות חלקית.

אני לא זוכרת את ההיכרות הרשמית, אבל באחד מימי השבת הלוהטים של יוני או של יולי, בדיוק לפני ארבע שנים נתקלתי בך בבריכה. הייתה מין אי נעימות כזו. אתה היית לבוש בבגדי ספורט, ואישתך חיכתה לך בצד, בדיוק סיימתם סבב בחדר כושר. אני הייתי בבגד ים והצלוליטיס שלי היה גלוי לעין כל, והילדים ובעלי היו סביבי. נדמה לי, ששנינו היינו נבוכים מהסיטואציה. אמרנו שלום חטוף וזהו.

בקיץ לפני שלוש שנים כבר היה לנו פז"מ משותף. ואז פרצה המלחמה בצפון. באחד מימי הלחימה הראשונים, כשחיפה הופצצה די באכזריות, פגשתי אותך על המדרגות שמובילות מקומה שלישית לרביעית. או שאולי אלו היו המדרגות מקומה שניה לשלישית? אני לא זוכרת. הייתי מפוחדת ועצובה ועצבנית. כל המשפחה החיפאית הייתה תחת איום הטילים, ותוך כמה ימים כל המשפחה נחתה אצלינו בשרשרת. אני זוכרת כאב בטן חד, והרגשה של מצוקה. אתה היית קר כקרח, או יותר נכון cool as a cucumber - שום דבר לא הזיז אצלך את פסאדת ה"עסקים כרגיל" והתחשק לי לתת לך סטירה. אמרתי משהו על המלחמה, ואתה הגבת בקרירות, בריחוק, ומתוך זעם סובבתי אליך את הגב, ואמרת לי, כמו שאומרים לילדה קטנה "אל תסובבי אלי את הגב!" כמו אבא שלא מרשה לילדה שלו להתחצף אליו. הבנתי שחציתי איתך את הגבול, אבל כבר אז כנראה הרגשתי שאתה מחבב אותי יותר מאשר עובד את העובדת. הבוס את הפקודה, ובעצם, אין לי שום מושג מה הרגשת. הצלחתי להוריד את הטונים, וירדתי למטה, חזרה למשרד, בעוד אנשים חוצים ביננו, ממהרים כמו נמלים לעמל היום, שגרה ועסקים כרגיל, ובמרחק שעה וחצי מכאן, אש ותמרות עשן.

בקיץ לפני שנתיים אתה כבר היית מת. גילוי המחלה היה בפברואר, ותוך חמישה חודשים כבר עמדנו בירקונים סביב הקבר שלך. היה נורא חם וחברה שלי דאגה שאשתה כל הזמן. מים רבים לא יכבו את האהבה, אבל אולי הם קצת יעזרו ביום חמסין בו קוברים אדם שנגזר עליך להתגעגע אליו כל חייך מבלי להכיר אותו באמת? אולי. אין לי ממש תשובה, עד היום.

ועכשיו - קיץ חם ומהביל, ומה נזכר אצלי? המבוכה באותו יום שבת בבריכה? הכעס, אז על גרם המדרגות שהוביל לתשוקה רגעית שנשכחה והתהפכה למשהו אחר? חיבה הדדית שאולי אפילו הפכה לאהבה וידידות כל כך זמניים, קצרים, שהתהפכו באכזריות לדאגה וכאב, והסתיימו בגעגועים לאדם שהיה ואיננו?

היום ה-26.7.09. ב-20.7 היה היארצייט   שלך.

ועוד שלושה שבועות יהיה גם יום בו אחשוב על אדם שלא הכרתי בחייו ואיננו עוד. יום שנה. 

קודם כל הייתה אורית גידלי, המופלאה והנהדרת והאהובה, שכתבה ספר שירים עוצר נשימה בשם "סמיכות".

ומתוכו יש את השיר שנקרא "המאמץ". ואז באה מומו, והפכה את המאמץ לפרוייקט.

ואני מצאתי שיר של ריימונד קרבר שמתכתב עם השיר של אורית, שנקרא Fear:

Fear
 
 
Fear of seeing a police car pull into the drive.
Fear of falling asleep at night.
Fear of not falling asleep.
Fear of the past rising up.
Fear of the present taking flight.
Fear of the telephone that rings in the dead of night.
Fear of electrical storms.
Fear of the cleaning woman who has a spot on her cheek!
Fear of dogs I've been told won't bite.
Fear of anxiety!
Fear of having to identify the body of a dead friend.
Fear of running out of money.
Fear of having too much, though people will not believe this.
Fear of psychological profiles.
Fear of being late and fear of arriving before anyone else.
Fear of my children's handwriting on envelopes.
Fear they'll die before I do, and I'll feel guilty.
Fear of having to live with my mother in her old age, and mine.
Fear of confusion.
Fear this day will end on an unhappy note.
Fear of waking up to find you gone.
Fear of not loving and fear of not loving enough.
Fear that what I love will prove lethal to those I love.
Fear of death.
Fear of living too long.
Fear of death.

I've said that.

ושני השירים האלה מתכתבים לי בראש מאז, והנה התרומה שלי:

הפחד.

הפחד מלעשות.

הפחד מלא לעשות.

הפחד שלא תתקשר.

הפחד מהשנים שעוברות ושכהרף עין אהיה אישה זקנה, חוצה את הרחוב בחום הנוראי של אוגוסט, מתקשה לנשום.

הפחד שארחיק את ילדיי ממני.

הפחד מלאבד את היקר מכל.

הפחד שלא אהנה מכל יום וכל דקה שעוברת, כי אין להם תחליף, ושום דבר לא יחזור על עצמו.

הפחד מלא לכתוב.

הפחד מלכתוב דברים ריקים.

הפחד מקלישאות! הפחד מהצירוף הכבול.

הפחד מהלופים.

הפחד מהצלחה.

הפחד מהגשמת החלומות הכמוסים ביותר.

הפחד מהריק. מהאין. מהלא קיים.

הפחד לא להצחיק יותר אף אחד, אפילו לא את עצמי.

הפחד שהבלוג ימחק לי בגלל שערוץ 10 תיכף נסגר, ואולי גם עמותת ישראבלוג, ושלא אספיק לגבות!

הפחד מהפחד.