צרוב ברגש

חזרתי. (לא שמישהו שם לב שלא הייתי).

היה נפלא. אני שוקלת להמשיך את ההתנתקות שפצחתי בה השבוע, כי היא באמת עשתה לי נפלאות.

הייתה חופשה מיינדלס כזו, שום חוויות גדולות. הרבה מים, הרבה ילדים, זוג חברים מופלא עם הילדים שלהם שמרגישים כבר כמו משפחה (אבל לא מנג'סים ועושים לך קטעים פולנים, כלומר, יותר טוב...) שקט וטוב זוגי גם כן.

נכון שכשנכנסנו לאיילון היום וראינו את מגדלי עזריאלי היה לי כיף פתאום, כי העיר הזו - זו אני - אבל הריחוק היה מעולה, והכי הכי טוב - בלי אינטרנט, ובלי סלולרי, כמעט. אני מודה שאני מכורה קשות למדיום הזה, התקשורת הזו, ואני מתחילה לחשוב שזה לא הכי טוב לי. יתכן מאוד שדיאטה נטולת אינטרנט נמצאת ממש מעבר לפינה. יתכן.

באחד הערבים תפסתי בערוץ 24 הופעה חיה של פול מקרטני. פשוט שכבתי במיטה ובכיתי. קודם כל, הוא נראה נפלא, סבא פול, והקהל שר איתו, ורואים שם (כמו פה, בהופעות של המג'יקל, עליהם כבר כתבתי) ילדים ממש קטנים, ואנשים ממש מבוגרים, ופתאום סלבים כמו ג'ק ניקולוסון או מייקל דאגלאס, ככה, באגביות.וגם התרגשתי מאוד, וגם התבאסתי קשות שהבנתי שכל עוד אני חיה ברמ"ח מדינת ישראל, אין לי סיכוי לראות אותו בחי, או אמנים אחרים שממש בא לי.

הא! עדכון! יש אלוהים. פול מגיע להופיע בארץ. מי בא לראות? (הטוקבקים כרגיל הורסים אותי מצחוק).

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3580020,00.html

אז כרגיל, מפלט המדוכדכי הופעות: שני קטעים שמצאתי ביוטיוב מההופעה הזו. קודם כל ליידי מדונה, שזה אולי אחד השירים של הביטלס שאני הכי אוהבת:

ועוד סרג'נט פפר אחד (המתופף שלו פה מדהים) מה שממשיך ל-the end האלמותי

אז זהו בנתיים. הרבה זמן כבר אני מתנדנדת פה, לא ממש מרגישה שאני מצליחה או יכולה לכתוב את מה שאני חושבת, וזו בעיה, כי התסכול קיים, ואני כן מאלו שחשוב להם שיקראו אותם. מנסה להגיד, מי שיקרא יקרא, ומי שלא לא, וזהו, אבל זה לא ממש הולך.

לכתוב כמה שורות ולשים כמה יוטיובים זה לא ממש זה, אז עד שאדע מה "זה" אומר, שוב אקח לי leave of absence. תשמרו על הבלוגיה בנתיים.

המון פוסטים, או פוסטונים לפחות רצו לי בשבוע האחרון בראש, אבל אם מתוך עייפות, עצלות, או הנרפות הכללית של הקיץ הזה אף אחד מהם לא הגיע לכלל התגבשות על "נייר" המחשב.

ואוטוטו מגיע זמן החופשה השנתית, וההתנתקות המבורכת לזמן מסויים מהמחשב, מהמשרד, אפילו מהבית וזה כיף כיף כיף.

נדמה לי שכבר הזכרתי פה את פוסט "שיא הרגש" שעד היום אני חוזרת אליו, למרות שנכתב די מזמן, כי הוא די גאוני בלזקק בדיוק את ה"מה" המדוייק כל אחד אוהב ביצירה מוזיקלית מסויימת.

אז פה אני מזקקת את הזיקוק, ומביאה כמה שירים שאני מאוד מאוד אוהבת את ההתחלה שלהם, דווקא. כלומר, אני מן הסתם גם אוהבת את איך שהם ממשיכים, אבל ההתחלה עושה לי צוויץ בלב, וכשעייפים, נרפים ובכלל דיכאון קיץ זה משהו שיש לשקול אותו, אז צוויץ כזה יכול להיות מרענן מאוד.

לפני הכל, דיוות הדיוות, ג'וני מיטשל הגדולה. אני אוהבת המון שירים שלה, למרות שלא תמיד קל לי לשמוע אותה. בעיני היא גם איכשהו מתיישבת במשבצת "מוזיקת חורף סגרירית" (עוד רעיון לפוסט - כשיגיע החורף הבא עלינו לטובה - שירי גשם, רוחות וזלעפות). אבל ההתחלה של השיר הזה שלה.... אחחח. עכשיו כשאני שומעת אותה, את ההתחלה, היא מדמה לי דפיקות לב מואצות שבאמת קורות בזמן התרגשות, ובמיוחד, התרגשות של התאהבות. פה אפשר לשמוע את ההתחלה כמו שהיא, מיתרי הגיטרה והבום בום בום המואץ הזה... איזה יופי, וכאן, כי שווה גם לראות אותה, כמובן, ג'וני שרה את help me בחי:

ואם אנחנו ככה, בשנות השבעים ובגלי הנוסטלגיה לזמן אחר לגמרי, אז הנה עוד חבורת מופלאים. את ההתחלה של השיר הזה אני זוכרת במיוחד בגלל סצינה ספציפית בסדרה הכמעט הכי אהובה עלי בכל הזמנים "שלושים ומשהו". אליוט, שנפרד מאישתו ננסי, אהבת נעוריו, עובר לאיזו דירה מעפנית (קלישאה אמיתית, מעבר לכביש יש מלון זול והמילים motel באדום זורקות לו אור לתוך הסלון), והדבר הראשון שהוא עושה הוא להרכיב את מערכת הסטריאו שהוא לקח בהסכם שהעו"דית עשתה בינהם. והתקליט הראשון שהוא שם זה התקליט של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, והשיר הוא "דה ז'ה וו" עם אחת ההתחלות המופלאות שאני מכירה (השיר כמובן מזכיר לו אותו ואת אישתו כהיפים בסוף שנות השישים, ושניה אחרי תחילת השיר המערכת נדפקת, כמה סמלי).

עד לא מזמן לא מצאתי שום יוטיוב ראוי של השיר הזה, אבל הנה, עכשיו יש, ולא רק שיש, הוא לקוח מתוך סרט דוקומנטרי שעשה ניל יאנג על הופעות עכשיויות של הלהקה, והמילים של השיר, במיוחד המשפט we have all been here before מקבלות משמעות מיוחדת במינה - עם הצצות להופעות בזמן מלחמת ויאטנם דאז, והופעות היום, ופגישות עם וטרנים ממלחמה עכשווית ממש, מלחמת עיראק הנמשכת והולכת. לא יודעת עד כמה אפשר לתפוס פה את הצלילים הראשונים, אבל בעיני הם ממש מכושפים, מין ספירלה מדהימה כזו, קודם כל צלילי הגיטרה, ואחר כך השירה שמצטרפת, אפשר ממש לדמיין מעגלים שעושה למשל אבן שפוגעת במים, אכן, דה-ז'ה-וו:

מעבר חד! and now for someting completly different - אבל ל-ג-מ-ר-י.

כשאני שומעת את ההתחלה הזאת, עם הקולות המסונטזים, גם אם אני בדכאון עמוק, אני רוצה לרקוד! על השולחן! במשרד! (לא באמת, אבל במהות.) פאנק זה הכי אחי:

אדמה רוח ואש, lets groove

ובהמשך ישיר, כבר כתבתי איפושהו, אצל מישהו בתגוביות (אין לי מושג כבר איפה, השארתי היום את השכל בבית) שאף אחד לא יהרוס לי את "מאמא מיה". אני הולכת לראות את הסרט הזה מתישהו, ולשיר בקולי קולות עם הביצועים הנוראיים של מריל סטריפ.

כשאני שומעת את ההתחלה של השיר הזה, אני בת 13, לפני מסיבת כיתה, מתלבשת בבית של חברה שלי, מסדרת את כריות הכתפיים, בודקת שהחותלות במקום, ושהשערות שלי מסתדרות, חוץ מזה שהקליפ אדיר בעיני, עד היום.

ובלי עוד טיפת אייטיז, איך אפשר? הבוםבוםבום הזה, עושה לי נעים עד היום, מלעשות.

וקצת פסנתר לסוף (הפוסט) אבל להתחלה של שיר שאני מאוד אוהבת, וגם מתאים לפני יציאה לחופש ובכלל.

עוד נפגש, בארור.

אחר הצהריים, אתמול, בית קפה במרכז תל אביב.

מקום קטן, חמוד, משפחתי משהו. אין ספק שזה מקום של "קבועים". בחלל הפנימי, הממוזג יושבת בחורה עם לפטופ, ואני, שמחכה לפגישה עם מישהי שעוד לא הגיעה. על הבר יושב אחד ה"קבועים". תל אביב בן 40++, קוקו מאפיר, כרס קטנה, קורא עיתון ואוכל משהו לא מזוהה. מאחורי הבר בחורה מתוקה ובחור מתוק, שניהם נראים מגרדים את השלושים מלמטה. הבחורה מכינה סנדוויץ' (שאני הזמנתי. ריקוטה.) והבחור מוזג משהו. ה"קבוע" מקריא מתוך העיתון לבחור ולבחורה.

קבוע: וואי וואי. מורגן פרימן. תאונת דרכים קשה. וואי וואי.

בחור מתוק: כן, אה? וואו. אחלה שחקן.

קבוע: שחקן שחבל על הזמן.

בחור מתוק: נכון.

קבוע: וכמה זמן כבר חבל?

בחור מתוק: הרבה. הרבה זמן.

קבוע: וואי וואי.

סיכום הקטע: לא משהו בגדול. תיאור מצב ותו לא. הדיאלוג אותנטי, אך סתמי. אם רוצים שמישהו בכלל ימשיך לקרוא, צריך להזיז את הדמויות, שיקרה להן משהו, אולי הבחור המתוק ינשק את הבחורה, הקבוע יצא החוצה וידרס בפתאומיות, או הכי טוב מחבל ערבי יכנס לבית הקפה, יבקש כוס מים, ויפוצץ את עצמו. אז אולי יהיה מעניין לקרוא הלאה.

נ.ב - הסנדוויץ' ריקוטה היה מצויין. הפגישה קצת פחות.

היום בבוקר, סביבות תשע, אני צועדת לעבודה.

מסביב הכל פסטורלי. אולי יותר מידי, על גבול הקטטוני. המון מכוניות של עובדים חונות במגרש, אבל לא רואים אנשים מהלכים בשבילים. יש תחושה כאילו פצצה אטומית נחתה ומחקה את כולם. מצד שני, המכוניות שלהם פה, כנראה הם במשרדים הממוזגים שלהם, מחכים שעוד יום עבודה יסתיים.

אני הולכת בזהירות, כי המרצפות נורא חלקלקות מהפרי הזה, שנושר מהעצים ומטנף כל חלקה טובה בעיר הזאת, ובשילוב עם קצת מים נגיד, זה אחלה החלקרח, ואני, סתומה שכמוני, לא לבשתי את המחלקיים הבוקר לעבודה, אלא סתם סנדלים.

על כר דשא ירוק במיוחד אני רואה חבורת חתולים רועה באחו. יש שם ג'ינג'ים, שחורים-לבנים, מטולאי אפור, מפוספסים, רזים ושמנים. אני רחוקה מהם אז אני לא יכולה לראות אם פשוט זרקו להם הרבה אוכל בדשא, ואז הם עומדים ופולים אותו מבין העשבים, או שהם עוסקים בפעילות המבורכת הזו שללעוס דשא ואז ללכת להקיא אותו בכל מיני מקומות אסטרטגיים כמו שטיח=בבתים פרטיים, לובי של בניין שבו אנשים לומדים ועובדים=אצלי בעבודה. בכל מקרה, המראה יפה להפליא, ואני עומדת מהופנטת וחושבת שזה אשכרה כמו שוויץ פה, כרי דשא, ופרות-חתולים, וקצת מים ופירות מעצים שמטנפים מדרכות, ושקט.

ואז אני קולטת שמסביב לעדר הפרות-חתולים, על העצים המדהימים שנטועים בחצי מעגל מסביב לדשא עומדים המון עורבים, ומחכים שהחתולים ילכו, ואולי ישאר להם משהו לכרסם גם. וזהו, מקסם שוויץ עובר לי ואני ממשיכה ללכת בזהירות למשרד.

סיכום קטע: נו. באמת. שוב, לא קורה כלום. תמונת מצב ותו לא וכו'. מה קורה לבחורה? אם היא תמעוד ותיפול ופתאום מישהו יגיח מאיפושהו ויעזור לה לקום, או! זו תהיה התרחשות. או שאולי חתול קטנטן יימיים לעברה, והיא תחליט שהיא לוקחת אותו איתה הביתה בקרטון, שם יתחיל לקרות משהו. ככה, זה סתם וזהו. וגם - שתחליט פרות או חתולים? שוויץ או אזור מוכה שיממון ואסון? יש לשפר, ומהר.

עכשיו, הבלוגיה, הנושא החם, פה.

כותרת הנושא החם: "האם הפייסבוק מיצה את עצמו?"

תשובה: כן.

אמרתי לכם כבר, אם יש לכם משהו יותר טוב לעשות, אל תקראו את הפוסט הזה.