היפ. בדרכים

השיר הבא הגיע בדואר. הקרדיט מגיע לרן גזית.

איתמר בן שש, איתמר מתרגש,

איתמר הולך לכיתה א' וקצת חושש.

אמא קנתה לו ילקוט, כמו שביקש,

עם תא לספרים ותא למחברות,

תא לסנדוויצ'ים ותא לעפרונות.

ועוד תא קטן, מוסתר, לסכין או אולר.

שיהיה.

איתמר קצת קטן, והילקוט גדול מאוד,

ואיתמר רוצה י"ב שנים ללמוד.

לרכוש דעת ולרכוש בינה,

להרחיב עולמו מידי שנה בשנה.

את אוצרות העבר ומקצועות העתיד,

יצטרך לשנן איתמר התלמיד.

הידע עצום, ואיתמר הרי קטן.

אל תבכה איתמר, התחל לחייך,

כי משרד החינוך לקראתך הולך.

יותר מהולך - הוא נע במהירות,

וכשתגיע לתיכון כבר לא ילמדו ספרות.

לא יהודה הלוי, ולא "על השחיטה",

טשרניחובסקי יהיה רק מדרחוב, י.ל. פרץ סמטה.

מנדליי - כיכר, עגנון - שטר,

וכך גם כל השאר.

כמה טוב, איתמר.

וגם ההיסטוריה, ילדי, תבוטל,

תולדות העמים, ותולדות ישראל.

ימות העבר ולא עוד יחיה.

היתה היסטוריה? לך לא תהיה.

ואם כבר התחלנו, ילדי הרך,

סביר להניח גם שלא ילמדו עוד תנ"ך.

השפה קשה, הסגנון מסובך,

מגוחך שתלמיד עברי סתם יטרח.

ואגב, אם כבר הזכרנו שפה, איתמר,

גם דיקדוק עברי יהיה מיותר.

מי צריך עברית, איתמר החמוד,

אם אנגלית ממילא תהיה שפת הלימוד?

אז אתה רואה, איתמר - אין מקום ליאוש,

החינוך חינם, הידע בגרוש.

שש שנים עברו בריקוד ומחול?

גם בשאר לא תצטרך לעמול.

כמו שהבטיח אלוהים בקול -

הנה אני הופך אותך לגוי גדול!

ואם אני יכול להוסיף מילה וקצת לחרטט,

אין מה להגיד - השיר הזה שולתתת!!!!1

כי קצת עצוב ודי מפחיד,

לראות מה צופן העתיד.

והכיוון די ידוע, וקצת נדוש -

מסעודה משדרות עוד תצעד בראש.

זה כלל די ידוע בבליסטיקה פשוטה,

כשמכוונים למרכז, פוגעים ברצפה.

והחרוז הבא יהיה מאולץ ודי אומלל,

אבל מי יתן וההיפ.ית. הקטנה,

תדע על הרמב"ם לפני שתכיר את הראל מויאל.

שתדע לקפוץ בחבל, לפני שתתעסק ביחסים,

ושלא תשמע על המורדים לפני שתגמל מחיתולים.

ועוד הרבה דברים הייתי רוצה בשבילה,

אבל היא בעיקר תגדל ותחליט בעצמה.

(ואם אני אתפוס בחורצ'יק זב חוטם, מחוצ'קן ומצ'וקמק,

יושב לו על אופנוע חמישים סמ"ק,

ומצפצף לה מתחת לבלקון,

אני אשבור לו את העצמות, לילדון).