הייתי הילד הכי בריא בכיתה. אמא שלי אחות, אבל לא בגלל זה לא הייתי חולה. כלומר, כן בגלל זה, אבל לא בגלל שהיה לה ידע מדהים בתרופות או משהו כזה. האמת הפשוטה הרבה יותר כואבת. באותם ימים שהייתי לובש את פרצוף ה "אמא, אני חושב שאני לא מרגיש את הלב שלי דופק" היא היתה נועצת בי מבט חודר ואמרה: "אתה באמת נראה לי קצת חיוור". אמרה ונעלמה לרגע. דקה אחר כך, חוסם הוורידים כבר היה מלופף לי על היד, והיא לקחה לי דם. "שהרופאים יסתכלו", היא אמרה. הייתי הילד הכי בריא בכיתה. ופחדתי ממחטים.
בצבא לא הסכמתי להתקרב לאינפוזיות. רק מהפחד להתייבש שתיתי מימיות שלמות. וגם ליקקתי את המים המגעילים מהפקק של המימיה. אלה עם הטעם של משחת שיניים. כשהחובשים חיפשו קורבנות אני התנדבתי לתורנויות מטבח. כשכולם 'נפלו פצוע', אני רצתי קדימה. פעם, מפקד הצוות בא אלי ואמר לי: "בוא איתי. קודם ישימו לי אינפוזיה, תראה שלא קורה כלום, ואז אתה". באתי. היתה לי ברירה? העניין הוא שהחובש החטיא לו את הוריד. הוא החוויר, ואני ברחתי. פראייר אני לא.
וגם אותו יום שישי. כשעמדנו לפני האוטובוסים שיקחו אותנו הביתה. המ"פ נעמד לפני כולם ואומר לי: "פול פצוע". נשארתי עומד. הוא איים עלי בשבת. אבל הוא לא ידע שאם ישימו לי אינפוזיה, אני אתעלף, וממילא אשאר שבת. אז נשארתי לעמוד. הוא נשבר ראשון. פראייר אני לא.
פעם אחת הסכמתי לתת דם, וזה רק בגלל שבתי החולים מתנים ניתוחים בתרומת מנות דם של הקרובים. וגם קוים אדומים חוצים לפעמים.
העניין הוא שבזמן האחרון אני מרגיש שהגוף שלי מתחיל לבגוד בי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
