| |
היפ. בדרכים
|
| 9/2005
Run היפ. Run
תמיד שנאתי לרוץ. הפעם הראשונה שאני זוכר שבאמת רצתי היתה בערך בכיתה ד'. כשהבריון של השכבה רצה להרביץ לי. אלוהים זוכר למה. אז ברחתי. רצתי בלי להסתכל לאחור. עברתי את הקיוסק הישן, ואת קופת החולים, ואת הדוכן של הלוטו והטוטו, זה עם כל המסוממים. רצתי דרך הפרדסים. ודרך השדרה. רצתי הכי מהר שיש, בלי להסתכל לאחור. כאילו אין מחר. למחרת, דרך אגב, הוא כבר תפס אותי. הבן זונה.
לפני הצבא רצתי. שנאתי לרוץ, אבל רונן גרר אותי. בשביל הכושר. וגם בגלל שרית. היו לה תחתוני תחרה שחורים. והיא הקפידה ללבוש אותן כמעט כל ערב. בעיקר בגלל זה רצתי. (וגם בגלל הכלבים שרדפו אחרינו).
גם בצבא שנאתי לרוץ. אבל שם רצתי כי גם הייתי עייף. וגם כי אמרו לי. הייתי עייף מהכל ואמרתי לעצמי שאם ארוץ מהר זה גם יגמר מהר. ורצתי בדרך היערנים, ורצתי במסלול המכשולים, ורצתי בתיזוזים היומיומיים. בעיקר הקפתי את האוהל. כנראה שכל כך שנאתי לרוץ, שפעם אפילו הגעתי שלישי באיזו אליפות צה"ל. אני זוכר שקראו לי בערב לפני, אחרי שכבר למדתי את הציר ואמרו לי שמחר אני צריך להיות בווינגייט בבוקר בבוקר, אז הלילה אני לא מנווט, ויללא - שאתפוס טרמפים. אז תפסתי. והגעתי שלישי. למחרת השאירו אותי שבת.
גם אחרי הצבא, הפלא ופלא, רצתי. בעיקר בגלל אמא שלי. כדי לא לשמוע אותה. ולא לשמוע על השכן הגאון, ועל הבן של חברה שלה. ובטח היו עוד הרבה אחרים. אני לא יודע. רצתי.
באוניברסיטה כבר רצתי פחות. כי כבר לא היה זמן. וגם זה כאב בצד. והיה חסר אויר. והיה יותר נוח על הספה. אחר כך רצתי עוד פחות. ופחות. הפעם האחרונה שרצתי היתה בערך לפני שנה. כשזו שאיתי שמה לי את הנעליים ליד הדלת ואמרה לי רוץ היפ. רוץ. אתה נראה עצוב. תנקה את הראש. את הכלים תשטוף כבר אחר כך. ושוב רצתי בפרדסים.
ומאז כלום. לקומה ראשונה אני עולה במעלית. למכולת אני נוסע במכונית. אם היה אפשר, למטבח הייתי מגיע בקורקינט. עד אתמול. אתמול חזרתי לפרדסים. וזה היה כזה כיף.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
