'אַךְ מִישֶׁהוּ פָּסַק לֵאמוֹר, מִי הֶחָכָם לא עוֹד אֶזְכּוֹר: "אִם בְּעוֹלָם שָלֵם זָכִיתָ, אֲבָל הִפְסַדְתָּ עַצְמְךָ, רַק נֵזֶר שֶׁל קוֹצִים קָנִיתָ וְזֶהוּ שְׂכַר כָּל עֲמָלְךָ" כֶּן, כָּךְ כָּתוּב. מִי הַפּוֹסֵק, אֵינִי זוֹכֵר. אַךְ הוּא צוֹדֵק'. (פר גינט בתרגום של לאה גולדברג).
עוצר מילים. חוסם אותן לפני הדף. כותב ברמזים.
'פר יצא למסעותיו / פר איש החלומות'.
פר יצא למסעותיו. חיפש הרבה וחזר בעיקר עם עצמו. בקושי.
הדבר האחרון שאני רוצה הוא להתעורר בבוקר ולגלות שלא הצלחתי להזיז אפילו אבן אחת בדרך. ואולי הגיע הרגע להתעורר מהחלומות ולדעת שהדרך חזקה יותר מאיתנו. שלמעט הבדלים קטנים, בעיקר חיצוניים ושטחיים, רובנו זהים.
לסבא שלי היו פרדסים, והוא עבד בהם עד יומו האחרון. נוסע בכפר על עגלה רתומה לפרדה. וחוזר לבית הקטן עם הגג השטוח. זה שאהבתי לשכב עליו ולהסתכל למעלה על העננים. ולמטה על עץ השסק. היום כבר אי אפשר להכיר את הבית. שברו את הקירות הפנימיים, קירות גבס זמניים קובעים את החדרים החדשים. לבית הקטן יש עוד קומה והוא צבוע בצבע אפרסק' אופנתי. ועץ השסק כבר ממזמן לא שם.
להתעורר ולראות שבסך הכל אני לא שונה מאף אחד אחר, ואני כבר לא אהיה שונה.
והשבוע חפרתי קצת בחדר שהיה שלי מלפני המון שנים. ופתאום מצאתי ספר שכבר שכחתי. עם הקדשה לילד בן שלוש בכתב יד של אמא:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
