'אל תיגע בי'. כשאני חושב עליו, זה ה-צמח של פעם שהיום כבר כמעט ואיננו. אותו צמח שאהבתי לגעת בו ולראות אותו מתקפל ומתחבא. ואז לחכות שיתרומם. ולגעת שוב. ולחכות. ולגעת. ובזמן האחרון אני 'אל תיגע בי' בעצמי. מתרחק מהכל.
שומע על אותם מקומות מוכרים מפעם. בינת ג'בל. ממנה יצאנו באמצע לילה אחד בלי ירח ועם המון חושך, עמוסים בציוד על הגב, עם המון נקניקים וגם חלבה, אל הר נידח שנוגע בעננים ורואה את האופק. ואליה חזרנו אחרי יומיים עייפים ומלוכלכים והרבה יותר שותקים. מהרגע שיצאנו משם, אני כבר לא זוכר כמעט כלום, חוץ מנופים שנחרטו בזכרון, וחברויות שנצרבו בזיעה.
הגיברת עם הסלים שאלה איזה שיר עולה לכם בראש כשאומרים מלחמה. ולי, בלילות הארוכים שם, הזדמזמו המון שירים, אבל בעיקר אחד, ובלי סיבה מסוימת. חוזה לך ברח.
הגמדים מוצאים מקלט באגדות / צללים כהים פוסעים אט אט אל תוך הלילה.
באור לבן, מאחורי דלתות כבדות / שם בבתים גבוהי קומה, העיר סגורה לה.
חוזה, לך ברח. חוזה, לך ברח / הלילה הוא אפל כל כך.
-
'ויאמר אמציה אל עמוס, חוזה, לך ברח, לך אל ארץ יהודה, ואכול שם לחם, ושם תינבא', (עמוס, ז, יב).
-
והנה משהו בשביל הנוסטלגיה והמצב רוח הטוב.
-
ואם כבר הגעתם עד לפה, אז תכנסו גם לפה. כי החיות לא אשמות בכלום כלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
