היפ. בדרכים

ארז פעם אמר לי - 'היפ. תראה איזה יופי, אתה רץ, מתנדב, עושה, קופץ, לא נח לרגע וזה בסדר, וכולם התרגלו. ואני', הוא אומר לי, 'תראה אותי - שוכב באוהל, מגרבץ, אוכל גרעינים, מעלה גירה, בקושי פותח עין, וגם כולם התרגלו. והנה, סוף סוף אני עושה משהו קטן, תאמין לי שרק משעמום, וכולם מיד אומרים שארז הוא אחלה, וכל הכבוד לו, והוא משקיע - איזה עולם יפה היפ. אה? בוא תגרד לי בגב'.

עולם הפוך. בחיי.

והנה אני פה. כבר שבוע וחצי עבר מאז שחזרתי, לא עושה כלום חוץ מקצת פוטוסינטזה. ער כל יום עד 4 בבוקר וקם אחרי שלוש שעות כמו בן אדם חדש. מגיש דוחות באיחור היסטרי וזוכה לתשבחות. יושב במשרד וקורא יומנים - וכולם אומרים שאני רציני.

איזה עולם יפה :-)

אבל זה לא אני. אני חי מהלחץ הזה, מה dead lines ההיסטרים, מהתנועה. כמו כריש, אם לא אזוז - אטבע. נו - מילא...

ותודה לכל מי שהגיבו על הרשימה הקודמת, וגם לאלו שלא.

'אלו הם חיינו בזמן האחרון / יכול להיות יותר טוב / יכול לבוא אסון'.