היפ. בדרכים

זהו.  ההחלטה נפלה, ומכאן נשאר להתקדם הלאה.

יש כל כך הרבה שאני רוצה לכתוב.  לתאר איך, מה, ולמה, לנסות להעביר ולו חלק קטן מכל ההתלבטויות, להסביר מה עמד על כף מאזניים, לצייר את הדמויות שעמדו מאחורי כל הסערה שלי, לנגן את המילים.  אבל אני לא אצליח.  איך אפשר להעביר עולם שלם במדיום המטעה הזה?  איך אפשר להסביר דימויים שנרכשו במהלך חיים, למי שקורא פה רשימה או שתיים?

בשבועות האחרונים קפצתי ראש לבריכה ריקה.  וידעתי שהיא כזו.  היה לי ברור שמה שהיה לִפנֵי, לא יהיה דומה למה שאחרי.  כל מה שאני מאמין בו עמד למבחן.  אם תרצו, העקרונות החשובים לי ביותר שימשו לי בתור קסדה לראש.

פגשתי בחורה נפלאה.  בחורה שכל אחד יכול היה רק לאחל לעצמו.  פגשתי אותה לפני חמש עשרה שנה, ובניתי איתה בית.  ואהבנו.  ועם השנים קצת התרגלנו, כי אי אפשר לשמור על ניצוץ כל יום מחדש, כי אי אפשר להתרגש כל פעם מחדש.  ופגשתי בחורה מקסימה.  באמת אחת שכל אחד יכול היה רק לרצות לעצמו.  ופגשתי בה, במקרה, לפני חודשיים.  ופתאום התאהבתי גם.  ואיך זה יכול להיות שהמילה 'גם' מופיעה פה?  איך אפשר לאהוב 'גם' מישהו?  ומה זה משנה אם צילי דומה לגילי? (והן דומות, תאמינו לי),  ואז מה אם צילי מצחיקה אותי וגילי גם?  ואז מה אם גילי מושכת אותי, וצילי גם?  איך בכלל אפשר לאהוב שתיים?

בנות שתיים, בובותיים / צילי וגילי עימי פה / מי משתיהן יפה יותר /אמרו דודים – זו או זו? // שתיהן, שתיהן אוהב יותר / גם את זו וגם את זו / שתיהן אשא בחיקי תמיד / צילי פה וגילי שם //

אבל איך אפשר להשוות חודשיים לחמש עשרה שנה?  והרי אני זוכר היום, כאילו זה היה אתמול, את ההתרגשות להיות עם האחת, את הציפייה כל השבוע לחזור הביתה לשישבת, לפגוש אותה, את הלילות הארוכים שחלמתי עליה, היא היתה איתי במסעות בטירונות, במארבים בלבנון, בלימודים באוניברסיטה, ובעבודה.  וכן, עם הזמן ההתרגשות דעכה, אבל האהבה נשארה.  ואיך אפשר להשוות חודשיים לחמש עשרה שנה?  הרי עם השנים קצת מתרגלים, כי אי אפשר לשמור על הניצוץ כל יום מחדש.

והשניה - היא יותר חכמה ממני.  והיא סגרה את הדלת.  סיבותיה עימה.  ואני נשארתי עם השאלות.  מה היה פה?  האם זו היתה אהבה אמיתית, ואולי אשליה?  ואולי זה לא כל כך חשוב, כי עכשיו זו דלת סגורה.  ועכשיו אלה רק אני והאחת.  ומה יהיה פה?  להיפרד ולחפש אהבה חדשה?  להמשיך, ולתקן את מה שדעך עם השנים?

וזו אחת הפעמים הראשונות שהצלחתי לספור לפני מעשה.  לא עד עשר, ולא עד מאה.  ספרתי עד אלף.  לשבור את הכלים אני יכול תמיד, לתקן לא.  ומי יודע מה היה קורה אם הדלת לא היתה נסגרת.  אני יכול רק לשער.

אז זהו, מרגע שההחלטה נפלה, אני כבר לא בצומת.  ואני שלם, יותר מאשר הייתי לפני חודשיים, כי עכשיו השאלות מאחורי, ועכשיו אני יודע שהעקרונות שלי לא נשברו, ועכשיו אני גם סוחב איתי זיכרון מתוק מבחורה מקסימה.  אם רק הייתי פוגש בה לפני חמש עשרה שנה...

ונכון, עכשיו יש הרבה עבודה, בעיקר עם האחת, אבל היא יכולה להיות תוך כדי תנועה.  וגם אני צריך להתעגל, להתגמש, ואת זה אני אשנה, כי צריך.