היפ. בדרכים

'שלום לך תל אביב.

פעם חלמתי והנה אני באפריקה, עורך ציד על פילים פראיים, אריות, קרנפים, תוכים.  הקיצותי וליבי דפק בחוזקה.  הלא יכול אני לנסוע לשם ממש! 

מאז לא הרפתה ממני המחשבה ותשוקתי להיות באפריקה גברה מיום ליום, עד שביום קיץ בהיר אחד ארזתי את חפצי וישבתי במכונית האדומה מספר 5.  היא הביאה אותי עד קצה רחוב אלנבי וכעבור רגעים אחדים ישבתי ברכבת היוצאת לחיפה.  מנמל חיפה אפשר להגיע לכל מקום בעולם.

ירדתי באוניה לא גדולה.  נסענו יום, יומיים, שלושה.  ביום הרביעי הגענו לאיטליה'.

[נחום גוטמן, בארץ לובנגולו מלך זולו]

לא, אני לא באפריקה. אבל.

התגייסתי, השתחררתי, רבתי, בעטתי, אהבתי, צעקתי, לחשתי.  סיימתי את התואר.  אבל קודם נכשלתי.  רק אחר כך עברתי וסיימתי.  צחקתי, כעסתי, טיילתי.  קצת, אבל טיילתי.  לא דיברתי ובעיקר לא כתבתי.  לא הצלחתי להתקרב לכאן.  גם לא פוטרתי, אבל עברתי לתפקיד אחר.  כעסתי.  אני עדיין כועס.  הרגשתי שסגרו לי דלת ישר על הפנים.  נעלבתי.  ובעיקר כעסתי על עצמי שהרשיתי לעצמי להעלב.  אז חיפשתי.  חיפשתי מקום אחר.  מקום חדש.  אנשים חדשים.  והסתכלתי אחורה.  מעטות הפעמים שאפשר להסתכל אחורה ולראות נקודת זמן אחת ויחידה בה אתה יודע שעשית את הדבר הנכון.  בלי אם, ובלי אולי.  לפני שנתיים בדיוק בערך חזרתי ללמוד.  ועכשיו בדיוק סיימתי, ועכשיו בדיוק כעסתי, ועכשיו בדיוק התחלתי לחפש.  ועכשיו פתאום, אאוט אוף דה בלו, אולי דברים טובים קורים.  דלת נטרקת, ומסדרון ארוך של דלתות נפתחות. 

ורק חודשיים עברו מאז שהתגייסתי, והשתחררתי, ורבתי, ובעטתי, ואהבתי.