לא ממש שתיקה, ולא ממש שובר, אולי מפורר יהיה נכון יותר. לאט לאט.
המקום הקטן הזה קצת ברח לי מהאצבעות, והפך למשהו שלא תכננתי. הוא איבד מהתמימות, איבד מהספונטניות, איבד מהלוקאליות הלא מחייבת שלו. קצת כתבתי את עצמי יותר ממה שהתכוונתי, קצת נגעתי באנשים יותר ממה שרציתי, קצת נתתי שיגעו בי יותר ממה שחשבתי.
חלק מזה זה אני שנסחפתי מהר מידי, וחלק מזה זה אני שהקדשתי יותר מידי, וחלק מזה זה אני שפתאום נלחצתי ממה שקראתי, וחלק מזה זה אני שפתאום חציתי קוים שלא ידעתי על קיומם. וגם הפרו המעאפן הזה שאמנם נתן לי את האפשרות להעיף את המונה לכל הרוחות, אבל גם חשף בפני רשימת מנויים שבאו כדי לקרוא משהו שלא חשבתי שאכתוב. ופתאום לא היה נעים לחזור לשטויות של פעם, ופתאום ריץ' ורץ' כבר לא מספיק, וגם ההיסטוריקה אולי לא במקום.
אז זהו - שהם כן במקום, ואני אכווץ את המקום הקטן הזה למימדים של פעם. מקום בלי יומרות, מקום נעים, לפעמים מצחיק (אותי), ולפעמים מעציב (אותי), ולפעמים סתם אני. בקיצור - ההיפ. חוזר. ובקטן :-) כי האופציה השניה היתה להמשיך להתכופף ולשתוק, עד שסערה חדשה תגיע לחיי, ואז להזדקף בגאון ולכתוב רשימות נוגות. כי מילים יפות מצטיירות כשסוער. היתה גם אופציה שלישית לפתוח יומן חדש - אבל גדול עלי לחשוב על שם חדש, ולזכור ססמא חדשה.
זהו, בערך. לחיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
