היפ. בדרכים

מעולם הוא לא היה טוב בפרידות.  פרידות גם לא היו טובות איתו. 

-

בפינה נידחת בעולם, נחבא ומוסתר מעין כל, כביש ראשי אחד ובלי אף רמזור או כיכר, בריכה אחת וסמטאות צרות הרבה, בתי אבן נטולי גדרות, עם גגות רעפים ותריסים פתוחים, מסילת רכבת מחלידה חוצה מצד לצד ובדרכה עומדים שלט ישן ותחנה וספסל בלי צל, מוקף פרדסים ירוקים, שדות חרושים, שיחי סברס ודרכי כורכר מעלות אבק, שם היה ביתו. 

בית מצהיב עטוף בקיסוס ירוק, עם חלונות גבוהים, ווילונות לבנים, מאוורר תקרה מאובק ובערבי חג גם קרפיון שוחה באמבט, זה היה ביתו.

בגיל ארבע החל להאמין באלוהים.  בביקור בכותל הוא ביקש מאבא שירשום בפתק שהוא רוצה ממתקים.  הרבה ממתקים.  הטופי הראשונה פגעה בו בראש.  גם השניה.  ומיד אחריהן כל השקית.  הן עפו מעזרת הנשים ברגע שבר המצווה סיים את ההפטרה.  הוא בכה משמחה.  יש אלוהים.

בגיל חמש הפסיק להאמין.  אם היה אלוהים, הוא לא היה מרשה שיגנבו את הטרקטור האדום שלו.  רגע של חוסר תשומת לב, והטרקטור נסע לו עם מישהו אחר.  הוא בכה.  מהטרקטור האדום נשארה רק תמונה בגוונים של אפור.  הוא ליד ההגה ובעגלה שגית, בשמלה לבנה, מחייכת.

כשהיה בן שש התאהב בגננת רוני.  בן שבע היה מאוהב בתמר היפה.  אחר כך בהילה, רותי א', רותי ב', שרון השורקת, חני החורקת, יעל היורקת ורותי ד'.  אחריהן הוא התאהב בשגית.  שוב.  הוא כבר היה בן רבע ל 13 והיא היתה בתו של רבי דוב אצלו למד את ההפטרה לבר מצווה.  הוא למד בשקדנות.  התעקש על כל טעם וטעם.  אף אחד לא הבין למה המשיך ללמוד את ההפטרה גם חודשיים אחרי בר המצווה.  הם לא ידעו.  גם שגית לא ידעה.  הוא ניסה לספר לה, אבל לא הצליח.  אולי יום אחד יספר, אבל היום עוד לא הגיע.

-

מעולם לא הייתי טוב בפרידות.  תמיד משכתי את הסופים.  אני אוהב להפגש ושונא להפרד.  אז גם את זה פה למעלה לא אסיים.  אשאיר אותו ככה תלוי באויר והוא לא ילך לשומקום.  אומרים שישרא מקרטע.  אולי הגיע לסוף דרכו.  אני מקווה שלא.  אבל אם כן - אז -

אהבתי פה, צחקתי פה, כאבתי פה, התבגרתי פה.  פגשתי אנשים מופלאים (פה).  הרבה דברים קרו פה.  ואם צריך לסיים, אז רק כמו שיונת כתבה - תודה ואהבה.  לכולכם.

היפ.

אל המטווח העירוני אפשר היה להגיע בקלות באוטובוס מספר 26.  התחנה האחרונה שלו היתה מגרש כורכר קטן עם ספסל חלוד.  שם הוא היה מסתובב, מוריד את הנוסעים האחרונים, מעלה אבק ונוסע.  שביל מוסתר המשיך עד שער ברזל פתוח, ומאחוריו נמצא המטווח. 

הרבה יותר כיף היה להגיע למטווח ברגל.  לחצות את השכונה, ללכת בין בתים מתפוררים עם גדרות פיקטיביות.  לעבור את מגרש הכדורגל שהיו בו יותר קרחות מדשא.  להמשיך הלאה בין הצרכניה של אריה לבין העץ העתיק, ולפנות ימינה אל הפרדסים, מיד אחרי הבית עם כלב המחוגה. 

זה לא היה באמת כלב מחוגה.  אבל ככה קראנו לו.  הוא גר בבית האחרון, קשור לעץ חושחש במרכז החצר.  והוא תמיד רץ.  רץ במעגל ברדיוס קבוע, כאורך החבל אליו היה קשור.  קראנו לו כלב המחוגה.  זו היתה נקודת ציון די ידועה.  כולם ידעו שהמקום הכי טוב להתבודד, אבל *ממש* להתבודד, היה מחסן האריזה בפרדס הקלמנטינות, 550 מטר שמאלה מכלב המחוגה.  קל היה להתעלם מהעובדה ש *כולם* גם ידעו שזה המקום.  במיוחד באותו לילה כשהלכנו להציץ בחלון של המחסן המבודד, וראינו את אורי ומונה שם ביחד. והם לא מיינו קלמנטינות.   אורי היה שכן שלי.  הוא גם היה נשוי למורה שלי.  וזו לא היתה מונה.  למרות שגם מונה לימדה אותי הרבה דברים.

כלב המחוגה היה דוברמן ישיש ומפהק.  השמועות סיפרו שהוא טרף פעם גנב שנכנס לבית, ומאז הוא קשור לעץ.  באחת הפעמים בדרך למטווח, שמתי לב שהוא ישן, ולא הצלחתי להתאפק.  נכנסתי בשקט דרך חור בגדר, חתכתי את החבל שבין הכלב הישן לעץ, וברחתי החוצה.  התרחקתי לטווח בטחון.  כלומר הכי רחוק שיכולתי, וזרקתי עליו אבן קטנה.  הוא לא זז.  באבן השלישית הוא פתח עין אחת, ובחמישית הוא גם קם על הרגליים.  בשביעית הוא התחיל לנבוח, ורק אחר כך הוא התחיל לרוץ.  איזו ריצה מפוארת זו היתה.  אבל עדיין באותו מעגל ידוע.

- -

ובקשר לזוגיות - כבר כתבתי את זה יותר טוב בפעם שעברה.

איך אני יכול לסרב ל תמי, אמלש ומיס צ'?  אז הנה חמישה פרטים שעוד לא ידעתם עלי:

1)  סתיו 1982.  חצר בית הספר היסודי של זרנוגה סיטי.  עצי צפצפה בשלכת מקיפים מגרש בוץ, שבשני קצותיו שערים מאולתרים מחביות סיד שנשארו מהשיפוץ האחרון.  אני עוד זוכר את שושנה המנהלת מוציאה את המשרוקית מהפה, צועקת שמישהו יקרא לאמבולנס, ואני זוכר את העיניים הגדולות והשחורות של תמר היפה, מסתכלות עלי באכזבה.  ואז איבדתי את ההכרה. 
שתי דקות קודם.  אותם עצי הצפצפה בשלכת, ואותו מגרש הבוץ.  בנות כיתה ו' שניה בתלבושת כחולה אחידה עם סמל בית הספר מודפס על ניצני חזה שעוד לא פרץ, עומדות ושרות.  ומולן, הבנות של ו' שלישית, באותה התלבושת ואותו הסמל, צרודות ומתוסכלות.  בעוד שלוש דקות תגמר אליפות הכדורגל, והתוצאה עדיין 0:0.  אנחנו מנסים בשארית כוחינו לעבור את החצי, אבל נתקלים שוב ושוב בעובדיה, המגן המזוקן של ו' שניה.  זו האליפות השלישית של עובדיה, והשמועות אומרות שהוא ישאר בכיתה ו' גם הפעם הרביעית.  הפסד לא בא בחשבון מבחינתו. 

אם פעם ישאלו אותי כיצד נראה יאוש, אז הנה, ככה בדיוק הוא נראה.  עשרים ואחד בנים עם מכנסיים מורמות עד הפופיק וגרביים נוגעות בברכיים, ידיים על המותניים ומבט מתחנן.  שרק יגמר.  לכולנו נגמר האויר, ורק עובדיה לא מוכן להפסיק לפני שירים את הגביע.  בפעם השלישית.
את מה שאני לא זוכר, השלמתי מהסיפורים של רחמים הצולע, כשהוא ואמא שלו באו לבקר אותי בבית החולים.  הכדור היה אצל שרגא המוזר שנלחץ כשראה את עובדיה רץ לקראתו במבט נחוש.  בין עובדיה לשרגא והכדור - עמדתי אני.  לא להרבה זמן.  עובדיה הדוהר השליך אותי לכיוון השער, ושרגא שרק רצה לברוח, בעט בכדור בכל הכוח.  הכדור עף מעל כולם, עבר את כל השחקנים של ו' שניה, ופגע לי בראש.  שנינו עפנו אל בין החיבורים.  שושנה שרקה.  גול!  הבקעתי שער והפסדנו.  עובדיה זכה באליפות השלישית שלו.  ותמר היפה הסתכלה בי באכזבה.

זו היתה השנה האחרונה שלי בבית הספר היסודי, והפעם האחרונה שהשתתפתי במשחק כדורגל.

2)  קיץ, 1984.  על הכביש לרמת השרון.  יורם, עוזי ואני מצטופפים בסובארו הלבנה של אבא של עוזי.  הדשבורד מכוסה בפרווה של כבש, קוביות של מזל מתנדנדות מהראי וצידניות מלאות באוכל דופקות בבגאז'.  אנחנו צורחים We are the champions, my friend, בדרך לטורניר הטניס הראשון שלנו. 
שעתיים אחר כך.  יורם עוזי ואני מצטופפים בסובארו המלוכלכת של אבא של עוזי.  אותו הדשבורד, ואותן קוביות.  צידניות ריקות מאוכל מושלכות בבגאז'.  רק הרשרוש של העטיפות של העוגיות בכיסים של יורם מפר את השקט המעיק.  כואבת לי הבטן.  לעולם לא נטרוף עוד עוגיות שוקולד לפני תחרות.  לעולם גם לא אהיה עוד בתחרות טניס.  זו היתה הפעם האחרונה ששיחקתי טניס.

3)  הייתי עייף מידי בשביל לזכור מה היתה העונה, אבל זה היה בחמש בבוקר, 1991, אי שם ברמת הגולן.  בדרך לווינגייט, לאליפות צה"ל בריצות ניווט ליחידות מיוחדות.  אנחנו שרועים במשאית.  זזים.  עשרה חיילים עייפים שרק רוצים לישון, זרוקים במשאית ישנה. 
עשר דקות אחר כך הסיוט מתחיל.  קומו פדלאות.  אני מזיז אוזן, פוקח עין.  עמוס בוהה בי, שי בוהה באויר.  לא יכול להיות שכבר הגענו.  עוד חושך בחוץ.  המשאית נתקעה וצריך לתפוס טרמפים.  עשרה חיילים עייפים צועדים אל הצומת.  השמש מתעוררת, ואנחנו נרדמנו בטרמפיאדה.  אוטובוס שעצר לידינו מסכים להסיע אותנו.  אבל הוא מלא.  אז נרדמנו במעבר.  התעוררנו בתל אביב.  צריך לחזור לכיוון נתניה.  אז תפסנו טרמפים.  עשרה חיילים כבר קצת פחות עייפים.
ווינגייט.  אוטובוסים מפוארים מלאים בחיילים רעננים.  ואנחנו.  עשרה חיילים מוזנחים עם עיניים אדומות.  הרמקול מצרצר.  כולם הולכים אל השער, עולים על הגשר וחוצים את הכביש.  זינוק.  אני מחכה עוד רגע, מסתכל במפה, נזכר בעיניים השחורות של תמר היפה, נזכר בשקט הרועם שם כשאני לחוץ בין עוזי ליורם.  ואני רץ.  אני רץ כאילו אין מחר.  קופץ מעל סלעים, חותך את השיחים, מגיח מהעצים.  אף אחד לא יעצור אותי.  גבעת אולגה נראית קרובה מתמיד.  ואני רץ.  עוקף חיילים במכנסי ספורט מגוהצים, חולצות נוצצות וגרביים עד הברכיים.  הנה הגשר, אחריו המטווח.  נשכב, נושם, עוצם עין, יורה.  זה נגמר.  אפשר לחזור לישון.  הנה גם שי מגיע.  ואחריו לא רחוק גם עידן וגיא.  רק עמוס לא הגיע.  נרדם.  בסיכום הכללי הגענו אחרונים.  אבל אני הייתי שלישי.  הזכירו את השם שלי בבמחנה.  לו רק תמר היתה רואה. 

"ויפתח הגלעדי היה גיבור חיל, והוא, בן אישה זונה", (שופטים י'א, א').

קוראים לי יפתח, ואני בן זונה.

יש לכם בכלל מושג כמה מכות חטפתי בבית ספר?  'יפתח הבן זונה'.  'יפתח המלוכלך'.  'אני יפתח לך את הראש'.  כוס אימא של כולם.  למה דווקא יפתח?

שלום, קוראים לי יפתח, ואני בן זונה.

יש לי אמא אחת, ומאה ושלושים אבות פוטנציאליים.  יכלו להיות לי עשרות אחים, ועוד יותר מזה אחיות.  אבל אני בן יחיד.

המדורה הראשונה שאני זוכר היא מגיל 15.  אצל שמריה בחצר.  זו הפעם הראשונה שעישנתי.  זה היה במבוק.  השתעלתי את נשמתי החוצה.  מאז לא נגעתי בסיגריות.  חוץ מאשר בבכלא 6, שם קיבלנו 2 חבילות של אסקוט.  עישנתי סיגריה 1 על מגדל השמירה.  והשתעלתי את נשמתי כל הדרך למטה.  21 מדרגות אם הצלחתי לספור בלי להתבלבל.  את שאר 49 הסיגריות נתתי לחבר.  הוא עשה בהן שימוש טוב יותר.  ואני נגמלתי לתמיד.

בגיל 17 שרפתי את הצריף הנטוש.  פחית 1 של דלק מהטרקטור של אבא שלי עשתה את כל העבודה.  זו היתה המדורה הכי יפה בכפר.  אבל מכבי האש כיבו אותה אחרי 35 דקות.  אפילו את תפוחי האדמה ששמתי בחדר שינה לא הספקתי לאכול.  ברחתי.  ועד היום אף אחד לא יודע שזה אני.  בצריף הזה הזדיינתי בפעם הראשונה.  קוראים לה מונה עליזה.  וזה עלה לי 100 שקל.

בגיל 19 נפצעתי בצבא.  נרדמתי במסדר ודפקתי את הראש במיטה.  המפקד נתן לי 2 שבתות לישון על זה.  בבסיס. 

הגובה שלי הוא מטר ושמונים ביום טוב.  ביום רע, אני מטר ותשעים.

לאמא שלי יש חלומות גדולים.  היא תמיד רצתה שאהיה עורך דין.  והיום אני שופט.  שופט כדורגל בליגה ב'.  ובכל יום שבת ב 4 בצהריים כולם שרים לי במקהלה 'השופט בן זונה'.  מה שנכון - נכון.

טוביה ושרגא היו תאומים זהים.  שרגא גדול מטוביה בשלושה חודשים.  טוביה נולד במזל עקרב, ושרגא סתם חסר מזל.  בעצם לא. לא סתם.  לשרגא לא היה מזל בכלל.  אנטי-מזל.  חור שחור.  כששיחקנו 'עץ או פאלי' למשל, הלירה תמיד נפלה לו הפוך.  כשבחר עץ, היא נפלה על הפאלי, וכשבחר פאלי, היא נפלה על ה עץ.  אני זוכר פעם אחת ששרגא החליט להתחכם, ואמר שהוא בוחר עץ, ובלב בפנים, עמוק בפנים, לחש פאלי.  בפעם הזו המטבע נעמדה על הצד.  אבל בעצם לא על זה רציתי לספר.  זה סיפור לפעם אחרת. 

עכשיו, ממש לפני הנקיונות של פסח, נזכרתי בסיפור שאמא שלי סיפרה לי לפני המקלחת.  זה הסיפור על טוביה ושרגא, זוג תאומים זהים.  כלומר, בערך זהים.  מעולם לא נולדו שני תאומים זהים שונים כל כך.  לשניהם היה אותו הגובה, ושניהם שקלו אותו הדבר.  לשניהם היה אותו קול חורק, ואותם מצמוצים בעיניים.  אותו חיתוך דיבור, אותה בלורית שיער.  כן, היו הם מאותו הכפר.  תאומים זהים למעט הבדל אחד.  טוביה היה איסטינסט, ושרגא - נו, שרגא לא.  הפוך.  שרגא שנא את המקלחת.  הוא פחד מהמים, ורעד מהסבון.  שרגא היה הילד הכי מלוכלך ברחוב.  בעצם, הוא היה הילד הכי מלוכלך בשכונה.  ככה אמא שלי סיפרה לי.

ופעם אחת, בליל ירח מלא, עם מליון כוכבים בשמים, כשטוביה ושרגא הלכו לישון, כל הנחשים והנמלים והג'וקים עלו מארגז החול ובאו לחדר שלהם.  הם זחלו בשקט בשקט למיטה של שרגא, ונכנסו מתחת לשמיכה, ו...  שרגא היה מלוכלך כל כך.  ממש מצחין.  הם מיד ברחו, והלכו למיטה של טוביה, וטרפו אותו.

כן.  ככה בדיוק בערך, אמא שלי סיפרה לי, כל יום לפני המקלחת. 

חג שמח לכל מי שעובר פה, בטעות או לא.

שלום, אני מונה.  שמריה שאל אותי אם אני רוצה לכתוב פה.  ואין לי מושג איך זה עובד כל האינטרנט הזאתי.  הוא אמר לי שאני כותבת פה, על המקלדת, ואתם רואים את זה בצד השני.  מוזר.  אבל כבר ראיתי דברים מוזרים מאלה.  שמריה בחור טוב.  הכי טוב שיצא מהשכונה שלנו.  היחידי שסיים תיכון.  והוא פה עכשיו יושב לידי ומבקש שלא אכתוב עליו, אלא עלי.  הוא אומר לי שהוא כבר כתב קצת עלי.  אז אתם בטח יודעים שאני זונה.  ואתם בטח חושבים עלי שאני זונה.  מילה מצחיקה 'זונה'.  אפשר גם להגיד 'פרוצה'.  והאנשים החשובים בעיתון יכתבו 'יצאנית'.  ובסופו של יום - אני זונה.  מאיזה כיוון שלא תסתכלו עלי.  ותמורת מאה זוזים אהיה גם שלכם לחצי שעה.  ואפילו לא צריך לחייך.  רק מאה זוזים.  במזומן.  לא באשראי מותק, לא.  אני לא מגהצת.  רק מוצצת.

אני כבר בת 51.  היתה לי יום הולדת לא מזמן.  בנובמבר.  חגגתי אותה לבד, כמו תמיד.  יומיים בשנה אני בחופש.  ביום כיפור וביום הולדת.  בימים כאלה אני יושבת לבד בבית, על הכורסא של רחמים, ומדליקה  נר.  נר נשמה לרחמים, בעלי זכרונו לברכה.  היינו נשואים שמונה שנים, והוא מת.  ביום ההולדת שלי.  רציתי להפתיע אותו, וקפצתי עירומה מתוך עוגה.  ורחמים קיבל התקפת לב.  אם הוא היה יודע שאהיה זונה, הוא היה מת במקום.  בעצם, הוא באמת מת במקום.  באמצע הסלון.

לא תמיד הייתי זונה.  יש לי תואר שני בספרות, ואין לי ילדים.  רחמים עליו השלום, היו לו בעיות בצנרת, איך שאומרים בשכונה.  בשלב כלשהו כבר הפסקנו לדבר על ילדים.  גם סקס כמעט ולא עשינו.  התחתנו ילדים, בלי לראות עולם.  רחמים הציע לי נישואין ליד העץ הגדול, איפה שעומד הבית של אריה הזקן שמת מהקללה של סימה הצולעת, אבל זה לא קשור.  לא עניתי לו מיד, לרחמים.  גם אם הלב שלי רקד הורה.  אמא תמיד אמרה לי להיות קשה להשגה.  אז חיכיתי שבועיים.  ורחמים המסכן - ראיתי אותו מסתובב במעגלים.  עד שאמרתי לו כן.  הוא היה מאושר.  הכי מאושר שבעולם.  היו לנו שנים יפות ביחד.  טיילנו בעולם.  היינו בפאריז, איפה שיש את המגדל הזה שנראה כמו אוסף צינורות חלודים.  וטיילנו גם באיטליה, וראינו את המגדל העקום הזה, ורחמים צחק שהוא יבנה לי בית בדיוק כזה.  על העוקם.

הייתי ילדה עם הרבה חלומות.  סיימתי את התואר וישבתי בבית.  רחמים עבד, ופינק אותי.  הוא לא רצה שאצא לעבוד.  הוא אמר שאני המלכה שלו.  והוא דאג לי כמו למלכה.  עד שהוא מת.  מהתקף לב.  באמצע הסלון.  ונשארתי בבית.  לא ידעתי לעשות כלום חוץ מלנתח סיפורים.  ובשכונה שלנו אי אפשר לקנות עם זה במכולת.  הכסף נגמר לי אחרי שנה.  ילדה בת 30 וקצת.  עם חלומות, בלי כסף ועם בית עקום כמו המגדל באיטליה. 

היום אני זונה.  ויש לי כסף משלי שאני שומרת בבלטות בסלון, מתחת לכורסא של רחמים זכרונו לברכה.  שיהיה לימים קשים.  אני כבר לא כל כך יפה.  אני נראית כמו מגדל הרוס שכל יום נופלת ממנו עוד לבנה.  לגברים זה מספיק.  כל זמן שהם מקבלים מה שהם רוצים, וכל זמן שיש להם מאה זוזים.  אני חולמת לאסוף מספיק כסף ולנסוע רחוק.  אולי שוב לפאריז.  לשבת בבית הקפה מול המגדל החלוד, לשתות מרק חם עם קרואסון, ולהיות שוב מלכה.

אני יודעת ששמריה קורא לי מונה עליזה.  אני מחייכת מבחוץ.  ותופסת טרמפים לחניון הישן.

שמריה:

הזכרון הראשון שלי מאבא הוא מגיל שלוש, ממלחמת יום הכיפורים. 

היום, כשאני מסתכל אחורה, קשה לי להפריד בין מציאות לדמיון של ילד בן שלוש.  אני זוכר שבית הקפה של אלי הצולע היה סגור, וזה נראה לי די מוזר.  אני גם זוכר מכוניות עם פנסים כחולים, שהיום אני יודע שצבעו אותם ככה בגלל המטוסים המצריים שאולי יגיעו.  שנים אחר כך הייתי בטוח שפנסים כחולים זה חלק מהמסורת של יום כיפור.  אני גם זוכר את כולם יושבים במקלט.  היתה שם מונה עליזה שהיום עומדת בצומת כל ערב, ותופסת טרמפים, (אבל רק עד מגרש החניה).  היתה שם גם ריקי מהמכולת בפינה, וצילה, ורותי המכוערת שפעם הייתי מאוהב בה, וגם גידי, שכבר אז נראה לי קצת מוזר.  ואני זוכר שפתאום שמענו דפיקות בדלת, וכולם נבהלו נורא, ואולי זאת היתה רותי המכוערת שצעקה, וגידי שרץ להתחבא בפינה, ואז פתאום הדלת נפתחה, וראיתי את אבא שלי, עם בגדים ירוקים, ועיניים אדומות, ושיער פרוע, וזקן.  אני זוכר בעיקר את החיוך הגדול שלו, ואיך קפצתי עליו, והוא זרק אותי גבוה.  וגם תפס.  ואיך הרגשתי חם בלב.

הזכרון השני שלי מאבא הוא בדרך לירושלים, כשנשרף לנו האוטו הגדול והירוק באחת העליות, וכולם צפצפו לנו, וסימנו לנו עם האורות, אבל עד שלא ראינו את העשן, חשבנו שהם סתם נחמדים ואומרים לנו שלום.  הייתי בערך בן חמש.  והתחלתי לבכות, כי חשבתי שנשאר תקועים שם תמיד.  ואבא אמר לי להרגע, ושיהיה בסדר.  והוא הלך.  והוא חזר.  והוא הביא איתו אוטו גרר, ונתן לי לשבת איתו מקדימה, איפה שרואים את כל המכוניות מגבוה, והיה לי חם בלב.

אני זוכר עוד הרבה דברים מאבא שלי.  אבל בעיקר רציתי לספר על ערב אחד, כשהייתי בצבא, וישבתי במועדון, ביחד עם תמיר הפוזל, ולמדנו את הציר לניווט בלילה. וכבר זכרתי איפה נמצא כל וואדי, ומה המרחק בין הגבעות, וכמה צריך ללכת מנ"צ אחד לשני, ומהן נקודות הבירבור.  ושהיה לי נורא מוזר כשקראו לי למפקד, כי הוא אף פעם לא דיבר איתנו.  וכשנכנסתי אליו לאוהל, הוא כבר עמד עם עוד מישהו, והם היו בשקט, ורק הסתכלו עלי ככה משונה.  ואני כבר שאלתי מה שוב עשיתי, ואם אני שוב צריך להקיף את האוהל.  אבל הוא לא ענה, ורק אמר לי 'שמריה, אבא שלך חולה והוא בבית חולים'.  ופתאום היה לי מוזר בלב, והייתי צריך לשבת קצת.

את הניווט באותו הלילה עשיתי בריצה אחת ארוכה.  משכתי את תמיר הפוזל איתי, ורצתי הכי מהר שיכולתי.  ולא עשיתי אף טעות, והגענו ראשונים לנקודת הסיום.  ומיד תפסתי טרמפים הביתה.  וכשהגעתי לשכונה כבר היה כמעט בוקר.  מונה עליזה בדיוק תפסה טרמפ בצומת, ועשתה לי שלום דרך החלון וגם שלחה לי נשיקה באויר.  ורמי העקום הסתכל עלי ככה מהצד ולא אמר כלום, וראיתי שהוא רוצה להגיד משהו אבל הוא שתק, ורצתי הביתה, וקפצתי מעל כל המדרגות, ופתחתי את הדלת.  לא היה אף אחד בבית.  אפילו דודה שולמית, שכמעט ולא יצאה - לא היתה.  על הכיריים היה סיר עם אורז חצי מבושל, ובכיור היו כוסות קפה מלוכלכות.  והבית היה ריק.

התישבתי על הספה הכתומה, ליד הכסא של אבא שלי, מול הטלוויזיה, וקצת קראתי עיתון ישן, וקצת שמעתי רדיו, ובעיקר נרדמתי.  התעוררתי אחרי הרבה זמן, אמא שלי ליטפה לי את הבלורית.  היא לבשה שמלה ירוקה, והיו לה עיניים אדומות, ושיער פרוע.  אבל בלי זקן.  היא אמרה שלאבא יש משהו בלב, ושהרופאים אומרים שהוא חזק כמו שור.  חיבקתי אותה, ואמרתי שיהיה בסדר.  אבל בתוכו בתוכו היה לי בלאגן.

אחרי שבועיים אבא השתחרר מבית החולים.  דודה שולמית אמרה שיש לו לב חזק.  ואמא שוב חייכה.  וביום שישי, כשחזרתי מהצבא, אבא כבר ישב ליד השולחן אצל אלי הצולע, שיחק שש בש, ועישן סיגריה.  וידעתי שהוא בסדר.  והלכתי הביתה עם חיוך.

(שמריה וחיות אחרות)

שמריה:

בשכונה שבה גדלתי, דוד שלום היה הדבר הכי קרוב למלך. עד ליום בו הוא נעלם.

דוד שלום הוא בעצם הזיכרון הראשון שיש לי. ילד בן שלוש ואיש זקן, בן שלושים, אולי. הוא בא לקחת אותי מגן שולה, והרים אותי גבוה גבוה על הכתפיים. כל הילדים הסתכלו בקנאה. רק איציק התחבא בארגז משחקים. כי דקה קודם, הוא דפק לי משאית צעצוע בראש. ועכשיו הוא פחד. אבל אני לא הלשנתי. אף פעם. כמו שהרבה שנים אחר כך, לא הלשנתי על דודי, שזרק שקית מים על אריה הזקן, ולא סיפרתי לאף אחד על מה שדינה והתאומים גדי וגידי עשו מאחורי העץ הגדול, בפינה, ליד המכולת של חזי. ובטח שלא סיפרתי לאמא שראיתי את אבא וסימונה מתחבקים בבית הקפה של רפי.

כולם נתנו כבוד לדוד שלום. בשכונה אליה המשטרה פחדה להיכנס בלי תאום מראש, דוד שלום היה הכל. הוא היה השופט במריבות בין אנשים, והוא היה זה שקבע את החוקים. הסיפורים אומרים שהוא גם זה שהעניש, אבל את זה אף אחד לא יודע בוודאות. דוד שלום גר בבית הישן, מעבר לעיקול, בדרך לבית הכנסת, צמוד למספרה של תקווה, זו שיודעת הכל. לדלת בבית הישן היו צירים חלודים וחורקים, מנעול עתיק בלי מפתח וחלונות בלי ווילונות. ואת דוד שלום תמיד אפשר היה למצוא שם, יושב בחצר עם כוס קפה וסיגריה, עם עיניים עצומות ותלתלים שחורים.

עד שהוא נעלם.

חודשיים אחר כך אמא אמרה לי - 'שמריה, לך תגיד שלום לדודה שולמית', ואני בכלל לא ידעתי שיש לי דודה, בטח שלא שולמית. דפקתי בשקט על הדלת. קול חלש אמר לי להיכנס. דודה שולמית שכבה במיטה, מכוסה בשמיכה כבדה. 'דודה שולמית', שאלתי, 'למה יש לך אף כל כך גדול?', 'כדי להריח יותר טוב, אחייני הריחני', היא מלמלה בשקט. 'ודודה – למה יש לך גבות כל כך גדולות?', 'כדי שהתלתלים לא יפלו לי על העיניים, אחייני המתוק', היא ענתה לי בקול חלש. 'ודודה, למה יש לך גרוגרת כל גדו...'.

הצלצולים באוזניים נעלמו אחרי יומיים. אבל הלחי שלי נשארה אדומה עוד שבועיים שלמים אחר כך.

מאז, בבית שלנו, דודה שולמית היא הדבר הכי קרוב למלכה.

היום דודה שולמית כבר זקנה. בת שישים, אולי. היא משתמשת במקל הליכה, והגב שלה כפוף, התלתלים שלה כבר האפירו, והמון קמטים מכסים את הפנים שלה. רק החזה נשאר עגול ויפה כמו אז, בפעם הראשונה שראיתי אותה.

(מתוך עלילות שמריה בשכונה)

שמריה:

עץ הלימונים שלנו, שבאמצע החצר, עומד ערום מלימונים, ואני צוחק.

הכל התחיל די ממזמן. אני זוכר הכל כאילו זה קרה רק לפני שבוע. בעצם, זה באמת קרה לפני שבוע. בבוקר, אבא נכנס אלי לחדר ואמר לי 'שמריה, קום. הולכים'. קמתי. לאבא שלי לא אומרים לא. ואם הוא לא אומר לאן, אז גם לא שואלים. לבשתי את הבגדים מאתמול שהיו זרוקים על הרצפה ליד וצחצחתי שיניים, אבל הוא אמר לי שהיום זה היום, ושאתלבש יפה. אז לבשתי את הטרנינג הכחול שדודה שולמית קנתה לי ליום הולדת שלושים ושלוש. זה עם הפס זהב בצווארון. ויצאנו. אבא נהג בסוסיתא, ואני ישבתי מאחור. אבא הסתכל עלי דרך הראי וחייך לעצמו. חייכתי גם. נסענו חצי שעה בערך. בדרך עברנו ליד הבית ההרוס של אריה הצדיק, ואבא ירק הצידה פעמיים. ליתר ביטחון. גם אני ירקתי. אבל אני שכחתי לפתוח את החלון קודם. עברנו גם ליד העץ הגדול, איפה שתמיד אפשר למצוא קונדומים משומשים ומחטים ישנות. פעם מצאתי שם קונדום חדש, עדיין בשקית שלו, והחבאתי אותו מתחת לבלטה בחדר שלי.

נכנסנו עם האוטו לסמטאות הדרומיות של העיר שלנו. אף פעם לא הייתי שם. אמא תמיד אמרה לי 'שמריה, שמה אל תלך'. דווקא היה נראה שכולם שם הכירו את אבא שלי. המוכר ירקות נופף לו לשלום, ואבא שלי רק עשה כן עם הראש. בפינה של הרחוב עמדה ניידת משטרה, השוטרים עמדו ליד, אכלו פלאפל. לאחד מהם היה שביל של טחינה על החולצה. כשראינו אותם, אבא שלי מיד פנה לסמטא אחרת, וקילל בשקט. בסוף הגענו. ראיתי בית מתפורר, עם שתי קומות. היתה לו גינה מוזנחת בכניסה והמון קוצים.

אבא חייך אלי ואמר שהגענו, אבל שאחכה דקה, הוא יקרא לי. בינתיים הוא נכנס פנימה. אני ישבתי בסוסיתא והסתכלתי. מוכר בייגלה עם עגלה ירוקה חצה את הכביש. נזכרתי שלא אכלתי כלום, אבל גם לא הייתי רעב. לא רחוק משם היתה מספרה לגברים, עם אורות אדומים, וחלונות אדומים, ווילונות אדומים. בפתח עמדה אישה עם חולצה מצחיקה אדומה, שלא כיסתה לה כלום. הסמקתי, והסתכלתי הצידה. שלא תראה אותי. בדיוק אז אבא בא. הוא סימן לי להצטרף אליו.

נכנסנו לבניין המתפורר. הדלקנו את האור, ועלינו במדרגות. הגענו לדלת מעץ שכתוב עליה 'סימונה'. אבא שוב חייך אלי, ודפק בדלת. מישהי פתחה לנו את הדלת וחייכה אלי. היא קרצה לאבא שלי ושאלה אם 'זה הגבר'. אבא אמר שכן. היא אמרה לי שנעים מאוד להכיר אותי, ושאבא סיפר לה עלי המון, ושנכנס, כי לא כדאי לעמוד בחדר המדרגות. נכנסנו פנימה, אבא עשה לי פרוע בשיער ואמר שהוא יחכה בסלון. הוא הלך ונשארנו לבד. היא הזמינה אותי לחדר, ושאלה אם אני רוצה לשתות משהו. אמרתי לה שכן, ושאלתי אם יש לה מיץ תות. היא צחקה ואמרה לי שאני חמוד, ויצאה למטבח. היא חזרה אחרי 2 דקות, אבל בלי המיץ תות שלי. היא שאלה אם פעם הייתי עם בחורה, ואני הסמקתי ונענעתי את הראש, 'לא, לא יצא לי'. היא אמרה שזה בסדר, ושלא אדאג, כי היא תלמד אותי הכל. הלב שלי דפק חזק. היא הורידה את הסוודר שלה, וקיפלה אותו על הכסא. גם השמלה שלה ירדה, והיא נשארה עם חזייה ותחתונים. סימונה היתה בערך בגילי, אבל נראתה הרבה יותר. היה לה שיער צהוב מתולתל, ורגליים רזות וארוכות. גם ידיים דקות כאלה, ובטן ענקית. כשהיא הורידה את החזייה ראיתי את השדיים שלה. הם היו כמו שתי שקיות חלב של תנובה, רק בלי הציורים.

סימונה חייכה אלי, ומשכה אותי אליה. הלב שלי פירפר ודפק. היא משכה לי את מכנסי הטרינינג למטה, וניסתה להוריד אותן, אבל הן נתקעו בנעליים שלי. חייכתי במבוכה, וישבתי רגע על המיטה לידה. הורדתי את הנעליים, ושמתי אותן בצד. הורדתי גם את המכנסיים וקיפלתי כמו שאמא לימדה אותי. רעדתי. סימונה התקרבה עוד קצת. פתאום היא היתה ערומה. זו פעם ראשונה שלי שמישהי ככה ישבה לידי. היא שמה את הסיגריה שלה במאפרה שעל השולחן, ומשכה אותי לשכב לידה על המיטה. זהו. אני לא זוכר הרבה. רק התמונה של סימונה עלי, עם הבטן הענקית שלה שרעדה כמו מיטת מים, והשדיים הרזות שלה שנגעו לי בפנים. היא לחשה לי שאני הכי טוב שהיא פגשה.

וזהו. פתאום זה נגמר.

לבשתי מהר את הטרינינג ונעלתי את הנעליים, ואמרתי לה שלום מהר, ויצאתי לסלון. אבא ישב שם וקרא עיתון. הוא שאל אותי 'מה נשמע, גבר', אבל לפני שעניתי לו, הוא נכנס לחדר של סימונה. הם דיברו קצת, ראיתי שהוא נישק אותה, ונתן לה קצת כסף.

וזהו. כבר עבר שבוע. מאז, כל בוקר אמא עושה לי לימונדה מהמון המון לימונים, אבל בלי סוכר. כדי שירד לי החיוך מהפרצוף. חוץ מהיום. היום סופסופ נגמרו כל הלימונים מהעץ. ואני מחייך, מחייך, מחייך.

ובהחלט בהחלט בלי שום קשר, תודה למישהי מיוחדת שידעה לקרוא את מה שלא העזתי לכתוב, ושנתנה לי לחלום עוד טיפטיפה.

קראתי שיש פרוייקט חדש בביצה.  לכל בלוג יש שם.  ואם כבר ביצה, ואם כבר סיפרתי פה מי אני, אז אולי הגיע הזמן לספר מאיפה באתי.

אז למה היפ.נונימוס?

נולדתי לפני 35 שנים.  לאבא בלונדיני ואמא כּושית, (במילרע).  בפוליטיקלי קורקטלי אני נחשב אפרו-פולני.  בן זכר ראשון לשבט מובוטו שבאפריקה, אחרי 24 בנות, (עד מאה ועשרים, אבל אף אחד לא שאל אותי).  החגיגות נמשכו שבוע.  האגדות מספרות שהיין נשפך כמים, ונשים חשופות חזה רקדו מסביב לעריסה שלי.  לא מיצמצתי במשך יומיים שלמים, כדי לא לפספס כלום.  אולי זו הסיבה שכיום אני רואה מטושטש.  באותם הימים, מסביב למדורה, ניתן לי שם החיבה שמלווה אותי עד היום - מובוטו סה סה סה-כהן.  הייתי ילד סקרן.  אהבתי לטייל ביערות, לקטוף פרחים, לטפס על העצים, להציץ לבחורות שהתרחצו באגם.  בקיצור, כמו כל ילד נורמלי.  אבל בעצם זה לא קשור לפה.

מאבא ירשתי את העיניים הכחולות ושם המשפחה.  מאמא את האפרו.  ואת הגמישות במותניים.  אותה גמישות שהביאה אותי בגיל 18, לעמוד על דוכן המנצחים באליפות אפריקה להולה הופ, (זה לא אני בתמונה, זוהי אילוסטרציה, למי שתהה).  הייתי גאוות השבט.  נשים מלמלו את שמי בלילות חשוכים.  ציידים לחשו את שמי לפני הציד.  אבל בעצם גם זה לא קשור לפה.

אז למה היפ.נונימוס?

את האמת?  כי זה נשמע הרבה יותר סקסי ממובוטו סה סה סה-כהן.

ואם כבר סיפרתי מי אני, ואם כבר סיפרתי מאיפה באתי, אז אולי פעם אדע לאן אני הולך.