בלוג חדש עם סיפור חדש...
מקווה שתהנו...
אהה, דרך אגב, מלודייה זה מנגינה, ופירוש השם של הסיפור: מנגינת הסתיו העצובה.
תהנו!!
כל שנה בסתיו זה מתחיל שוב. העלים, בגוונים של אדום- כתום, נושרים מהעץ. אפשר לעמוד שעות ורק להסתכל בתנועה הזיגזגית של העלים כשהם נופלים. אח"כ באה קצת רוח ומנדה אותם ממקום למקום. הכל כל כך מהפנט... בגווני אדום כתום... הצבעים האהובים עליי. אם הייתי בת, היו קוראים לי סתיו. או לפחות הייתי גורם לכך. כך אני חושב כל שנה בסתיו. סליחה שאני אומר את המילה הזו כל כך הרבה פעמים פשוט... אני מאוהב בסתיו. ולא באיזה מישהי שקוראים לה סתיו, אלא בסתיו- העונה. כל שנה, המנגינה הזו... חוזרת אליי... זו מנגינה של חליל, אך עם שירה. שירה... מדהימה. קול כל כך ענוג... כל כך צח... אני לא יודע בכלל מה היא אומרת. אני רק יודע שהמנגינה הזו... מושכת אותי כמו קסם אליה. אני הולך והולך בלי לדעת לאן בכלל. רק יוצא עם המעיל והצעיף (כי כבר קר) ויוצא... בעקבות מנגינה אבודה. אחח, איזה שם לסיפור. בעקבות המנגינה האבודה. חבל שזה לא סיפור. סיפור כזה יפה... ממש אפילו סרט. באמת... אין לי מילים לתאר את זה. שיר עצוב, מוכר, שמושך אותי אליו...אני פשוט מתמגנט אליו. אך אני אף פעם לא מוצא אותו. נשען על גזע עץ ושם מסתיים המסע המהולל שלי. סתם חצי שעה לרמוס עלים ולהתנגד לרוח, וזה מעצבן אותי כל פעם מחדש.
השנה היה סתיו קר במיוחד, קשה במיוחד. אני עומד בחלון, ושוב שומע את המנגינה הזו. שוב... היא משכה אותי אליה כמו קסם... אני כבר 25 שנים רוצה לדעת מי הילדה, הנערה, הבחורה ששרה את זה, אך אף פעם אני לא מוצא אותה... כבר 25 שנים שאני מחפש, מחפש, תר ושואל למי יכול להיות קול כזה צח,יפה, צלול?.. לאף אחד. זה בטח הדמיון שלי. אני כל כך אוהב טרגדיות ודרמות והחיים שלי כל כך משעממים, שאני בוודאי ממציא בתת מודע שלי אחת לעצמי. כדי שאני אחשוב שהחיים שלי יהיו מעניינים יום אחד.
הפעם, באמצע, לא יכולתי להמשיך. השלג, שהתחיל לרדת מלפני בערך שבוע, התפרע והתחזק ושכבת השלג הגיעה לי עד לברכיים. אבל אני חייב להתבלט, נכון? חייב לרדוף אחרי פנטזייה?
נשענתי על אותו גזע עץ, וחשבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
