מלודיית הסתיו העצובה

אמממ... עוד פרק...

אני יודעת שהפרק הקודם היה משעמם אבל... מה לעשות...

ככה זה ההתחלה! אני מקווה שההמשך יהיה טוב יותר.

תהנו!!

לפתע הופיעה מולי אישה. זאת אומרת, לא ממש מולי, יותר לידי. כנראה נרדמתי, כי לא היתה שם לפני כמה דקות. היא היתה... מוזרה... איך אני אתאר אותה, היא הייתה לבנה. פשוט לבנה. היתה לה שמלה ארוכה ולבנה שהגיעה עד לשלג הלבן שעל הרצפה. לשמלה היו שרוולים ארוכים ולבנים, שהגיעו לה עד שורש כף היד. היה לה שער בערך עד המרפקים, בלונדיני בהיר מאוד. כמעט לבנה. ו... היתה לה מין הילה כזו. לא הילה שיש לילדים שמתחפשים למלאכים בפורים, פשוט... היה לה אור כזה, שהציף אותה. אור לבן, כמובן. היה בה משהו נורא עצוב. לא רק הבעת הפנים שלה, שנראתה כאילו היא לא חייכה אפילו פעם אחת בכל ימיה... אלא... כולה היתה שמוטה כזו, מסכנה. היה משהו מעורר רחמים בה, משהו מאוד... אני לא יכול להסביר. אתה פשוט רואה אותה ומרגיש שאתה צריך לעזור לה, למרות שאתה לא יודע מה הבעיה שלה ואם יש לה בעיה בכלל. אתה מרגיש שאתה צריך לתמוך בה, לאסוף אותה אל זרועותייך ו... שתהיה שלך לעד. או ככה לפחות אני הרגשתי. "שלום". אמרתי. היא פתחה את פיה והתחילה לשיר. ששירה ענוגה, צלולה, מנגינה עצובה. לא שמתי לב בכלל מה היו מילות השיר. אני זוכר, אני יודע, שהשיר נשמע כאילו מלווה אותו מנגינת חליל. אבל בגלל השלג שירד,  לא היה אף אחד בחוץ. רק אנחנו שנינו, אני נשען על גזע עץ, והיא בכתפיים שמוטות שרה לי שיר-מנגינה. את אותה מנגינה קסומה, שאני שומע כל שנה בסתיו. "זו... את?" האישה, נערה אולי, ניערה את ראשה כאילו יוצאת מתרדמת חורף ארוכה, זקפה את גבה ואמרה: "אני- מה?" הסמקתי. השמש יצאה לרגע אך שוב חזרה אל מאחורי העננים. " את... שרה את המנגינה הזו... כל שנה בסתיו, נכון?" שאלתי, נבוך. זו לא היא, בטח סתם טייפ, וסתם הבכתי את עצמי והפסדתי אחת. עוד אחת. "כן. אממ... אל תשאל למה, כי אני פשוט לא יודעת..." היא השיבה נבוכה. "זו מנגינה.... מדהימה. את יודעת? אני מחפש אותך כבר שנים. מאז שאני ילד אני שומע אותך שרה." ענייתי, עדיין נבוך. השמש יצאה ממקום מסתורה ושוב לא חזרה. "כן... אני שרה את זה ממזמן... מאז שאני מצליחה לזכור את עצמי." היא ענתה. "וההורים שלך... כשהיית קטנה... הרשו לך לצאת מהבית? סתם כך בשביל לשיר?" היתה לי הרגשה שהאישה הזו לא סתם אישה. לא יכולתי ואני עדיין לא יכול להסביר מה בדיוק באישה הזו גרם לי להרגיש ככה ומה חשבתי שהיא, אבל הרגשתי. "הורים? מה זה הורים?" היא שאלה, מופתעת.

הובלתי אותה אל ביתי, ושם, על כוס קפה חם (לי) וכוס שוקו חם (לה) ישבנו ושוחחנו.