After great pain, a formal feeling comes - Emily Dickinson
אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד.אם תספרו, תיכף תתחילו להתגעגע לכולם.(ג'.ד סאלינג'ר, התפסן, צפוי, סו מי) |
| 11/2003
הבלוג שלי כמעט שלי שוב
בלוג.
אחד מהדברים האישיים והפרטיים ביותר בעולם.
אז אתה שם את זה ברשת.
בסדר.
ואנשים לא תמיד נחמדים.
בסדר.
לגיטימי.
כמו שלי יש את הצורך שלי להוציא את השטויות שלי החוצה,
מישהו יכול לבוא ולהגיד - שמעי אני חושב שאת מפגרת.
אבל לבוא ולהרוס דבר כ"כ אישי?
דבר שעבדתעליו במשך 10.5 חודשים?
לבוא ולכתוב בשמך?
לשנות את הכינוי שלך למשהו מגעיל?
למחוק לך את ברשימות שטיפחת על בסיס קבוע?
למנוע ממך אפילו לתקן את הנזק?
אני כואבת.
לא חשבתי אפפעם שדבר כזה יכאב לי כל כך.
ישבתי עם ידיד שלי
והוא ניסה להרגיע אותי.
זה לא ממש עובד.
חזרתי הביתה מהלימודים ומיציאה קצרצרה עם חבריי,
ניגשתי לי למחשב
וחשכו עיני.
ניסיתי להכנס שוב,
ניסיתי לקבל את הסיסמא שוב,
ניסיתי להכבות ולהדליק את המחשב (כן,כן - אני יודעת שזה לא קשור)
ורעדתי.
רעדתי וזעקתי כחיה פצועה.
לא הצלחתי להקליד.
לא הבנתי - למה עשו לי את זה?
עכשיו אני כבר פחות בוכה.
עכשיו אני רוצה לנקום.
אני רוצה לחנוק,לענות,לבעוט,לחתוך,לתלוש קרקפת עם שיער, לבעוט בפנים, לנתץ, להשמיד, להרוג, לבתר.
הסיבה לא ממש מעניינת אותי.
בין אם זה ילד קטן שאמר "וואלה איזה כיף להרוס למישהי את הערב"
לבין בנאדם בוגר שאולי שונא אותי ומאחל לי כל רע.
אני פשוט רוצה לרסק לו את הצורה, לתפוס לו את הביצים לסובב ולמשוך חזק עד שהן יתלשו.
זה מה שאני רוצה לעשות.
בלי הנחות.
בלי שאלות.
לבעוט ישר לאף שיתרסק.
לא אכפת לי אם גם לי יכאב בתהליך.
אני פשוט רוצה שמישהו ישלם.
ומה אני אעשה מחר?
אולי ליריב יהיו פתרונים.
את הסיסמא אני בטח אוכל לקבל בחזרה (אני מקווה?).
השאלה הניצבת בפני - אם להמשיך לכתוב.
זה לא שכתבתי על הדברים הכי מדהימים/סוטים/מעניינים בעולם.
בסה"כ כתבתי על עצמי.
לא משהו גדול מדי.
אבל זה שלי - אתם מבינים?
אני מכירה את ישרא,
אני יודעת שהבמה לכותבים צעירים היא לא הדבר המפותח ביותר,
אבל אם מישהו קורא את זה -
פשוט תזהרו.
כשזה קורה זה כואב.
זה כואב בכל הנימים.
זה מכעיס ומעציב ומדכא והורג איזה חלק בפנים שלא ידעת שהוא קיים.
הבלוג שלך לא שלך יותר.
רוב החיים שלי נמנעתי מלהיות פגיעה מדי.
דווקא כאן הייתי בטוחה - שאני שולטת במה שקורה כאן,
ובמה שיודעים.
ופתאום.............
צמרמורת אחזתני.
חשבתי אולי לתת כאן לינק לבלוג ההרוס שלי.
אני לא יכולה.
זה כ"כ כואב.
אני לא רוצה שיקשרו אותי לזוועה הזו.
זה לא שלי יותר.
אם עד עכשיו זה היה - "כן הנה המספר שלי"
עכשיו זה - זה לא שלי יותר.
הבלוג שלי לא שלי יותר.
| |
| כינוי:
בת: 43
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
