9 שעות אחרי עקירה של שתי שיניים
שבועיים אחרי סקס אחרון
שבוע אחרי להכיר בחור חדש ששווה אולי משהו
יום אחרי פגישה מיקרית עם מישהו מהצבא שעדיף היה לא לראות
שבוע לפני מבחן אמצע ראשון
חצי שעה אחרי שבובו הלך
שעה וחצי אחרי שכטה אחרונה
בכיתי עכשיו המון לבובו.
כרגיל - מזל שהוא קיים.
לאט לאט הכל יהיה.....
יותר מאורגן?
יותר אחראי?
יותר בוגר?
אפשר סתם שיהיה יותר כיף?
(בטוח שיהיה יותר כיף אחרי שהנפיחות בפה תרד..........)
כשכואב לי (ורע לי)
אני יותר נידי.
יותר צריכה אנשים שאוהבים אותי לידי,
רק כדי להרגיש שיש אנשים כאלה בכלל.
אבל בסוף - איים בזרם.
יש אנשים ........
מה לעשות ? רדוקציה? דדוקציה? אינטגרציה?
לפעמים צריך מישו שאכפת ממנו לפחות קצת שיחבק בלילה וישאל לשלומי.
וכשאין את זה?
יש מלאן תחליפים ודברים -
אבל זה לא זה.
קשה להיות קשור וגם להתבונן מהצד
ופשוט .............
פשוט לפעמים זה ממש ממש לבד.
יותר מדי לבד.
וזה עניין של הרגשה ועניין של בחירה ועניין של ......
לא ברור בכלל
כי כשמרגישים ככה קשה לנתח את זה.
זה יעבור - כמו שכל שאר הדברים עוברים.
עד הפעם הבאה שאני ארגיש חרא - ושוב כל מה שאני ארצה -
זה מישו כמו בובו - אבל משלי.
כנראה שאפפעם לא באמת היה לי אנטי למע' יחסים -
סתם ידעתי שאין בחורים שמסוגלים/רוצים/יכולים.
או שזה יגיע :)
בסופו של דבר - זה יכול לעזור - אבל ממש.
שיהיה מזל,
ושהנפיחות הנוראית הזאת תרד,
ושיהיו לי לימודים נעימים,
ורק עוד המון דברים טובים - רק כדי להזכיר לי
אני די זוכרת דווקא :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
