אז כן, אני ריגשי, אני דרמטי, אני פגוע.

אני בעיקר פגוע כי זה נראה כאילו היא לוקחת את זה בקלות, כאילו הייתי מאמסה שירדה מהכתפיים שלה.

כאילו היה כיף לנו וזהו אפשר לזרוק לפח שכבר לא אותו הדבר.

מעצבן אותי שאני אוהב אותה עדיין

מעצבן אותי שהיא כותבת על כמה שהיא התגעגע לאלכוהול ולג'ויינטים... היא ידעה שלא יהיה את זה איתי...

למה נכנסת לקשר הזה בכלל אם חשבת שזה לא יהיה יותר מחודש מקסימום?

למה דיברת איתי על עתיד? למה אמרת לי שאני האדם היחידי שגרם לך לאהוב אותו כל כך ושהוא חשוב לך כל כך אם יומיים אחרי הקשר את כבר מתה למגע אינטימי של מישהו/מישהי אחר/ת?

למה 4 חודשים לתת לי את ההרגשה שאני היחידי בעולם ואז זהו, נגמר ואת ממשיכה כאילו לא היה כלום, כאילו זו מעידה או טעות כמו שקראת לזה...

אני טעות? אני הייתי טעות בשבילך?

המילים האלו כואבות ומצלקות...

למה לעזעזל יום אחרי את עדיין סיימת איתי שיחות ב"אני אוהבת אותך"?

את חושבת שאני אוהב להיות כזה "ריגשי"? את חושבת שכיף לי להיות בסבל הזה? הלוואי והייתי יכול פשוט להעביר את זה הלאה כאילו כלום כמו שאת עושה אבל אני לא יכול.

אני כותב את הפוסט הזה עם דמעות בעיניים ונלחם לא לתת להן לצאת כי ההורים שלי לא רחוק ולא בא לי שהם יתחילו עם השאלות המפגרות שלהם...

אלי, תן בי את השלוה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם

את הכוח לשנות את הדברים אשר ביכולתי

ואת החוכמה להבדיל בין השניים.

אני אוהב אותך

עריכה (17:25):

אני נרקומן מסריח ואידיוט שיודע רק להרוס ולפגוע ונמאס לי מעצמי