אני מרגיש נורא בזמן האחרון.
האמון שלי בבני אדם מעורער ואני מעדיף את המחשב שלי, לשבת ולראות סרטים.
די נמאס לי מהמשפחה, נמאס לי לעזור לאחרים, נמאס לי לראות אנשים.
נמאס לי להיות חייב לאנשים.
אני מרגיש כזה אפס כשבן אדם נחמד אלי אני מרגיש כאילו אני חייב לו.
אין לי כוחות לטפל בעצמי.
אני מרגיש כאילו אפילו האורק נטש אותי כי הייתי נופל עליו עם הדיכאונות שלי - בצורה מסויימת הרגשתי כאילו הוא היחיד שמבין אותי ועכשיו גם הוא כבר לא עונה.
בא לי שזה יגמר כזה.
בא לי ללכת לתחנה מרכזית להתארגן ולהשתמש בשביל ההרגשה הזו של החוסר בהרגשה, של הלברוח ולשחרר, אפילו אם לזמן מוגבל.
בא לי למות ואני חושב שזה הכי אמיתי שהיה לי אי פעם.
אני מנסה להסביר להורים שאני לא יכול לבד אבל הם חושבים שאני סתם מתבכיין.
הבוקר אבא שלי אמר לי שאני מתעלק עליהם בלי לדעת שאני היום תכננתי לסגור את החוב שלהם במכולת למשל. כל הפעמים שאני מנקה ומסדר כי לאמא שלי כואב הגב ואבא לא יכול לראות או מרותק למיטה.
אני שונא להיות לנטל, לא ביקשתי את החיים האלו.
אבל אלו החיים שלי ואני הכנסתי את עצמי לזה אבל אני לא יכול לצאת מזה לבד וגם אם אני לא לבד, זו ההרגשה.

כרגע, ניידת שח"ל לטיפול נמרץ באה לקחת אותו לבי"ח...

כנראה שוב פעם התקף לב..

חיים חרא, חרא חיים