אז כנראה שאני לא בנוי כרגע לפרוייקט ה-100 ימים מאושרים.
אבל אני אשתדל להמשיך עם הרשימה של 5 דברים שאני מודה עליהם.
היה לי היום יום מטורף, בלי שום רגע לעצמי ממש מהרגע שקמתי בבוקר ועד עכשיו שחזרתי מהעבודה.
אתמול היה לי יום נוראי שהתחיל טוב ואז היתה נחיתה מטורפת, כבר לא היה לי כל כך כוח להמשיך לעשות משהו.
הבנק...
בעצם זה לא הבנק, זה אני והחוסר התנהלות שלי עם כסף.
אני פשוט ציפיתי שבבנק יהיו בני אדם ויעזרו לי אבל המנהלת סניף לא היה מוכנה לדבר איתי אפילו, דם קר יש לה כמו ללטאה.
הייתי בשוק טוטאלי כי פתאום נחתה עלי ההבנה שלא הולך להיות לי כסף להגיע ללימודים או לעבודה.
לא רציתי אפילו לחזור הביתה כי ידעתי שההורים יתחילו לרדת עלי והכי מעצבן אותי שזה היה בצדק אם הם היו עושים את זה.
מי שבסופו של דבר הכי עזרה לי היתה הנתניתית.
היא לא נתנה עצה, או ניסתה להסביר לי מה לא בסדר ואפילו לא אמרה לי שאני לא יכול לחזור להשתמש או לשתות (היו כאלו שאמרו לי שאין לי מה לחזור לזה, באמת? אני מנסים לשכנע אדם מדוכא שאין לו סיבה לפגוע בעצמו? אתם אמורים לדעת יותר טוב).
היא פשוט אמרה לי שיהיה בסדר ושלחה לי שיר (שיהיה בסוף הפוסט).
שיר שאני מקשיב לו מאתמול כמעט רצוף.
אז חבל לי שהיא גרה רחוק כי באמת שהייתי רוצה מתישהו לשבת איתה על כוס קפה (כי אני לא שותה אלכוהול) מתישהו ואולי גם לאכול איזה משהו או איזה סרט טוב.
ובאמת שהיא גורמת לי לחייך בימים האחרונים שהתחלנו לדבר.
ואני? אני עכשיו אלך לישון כי מאוחר ואני עייף.
לילה טוב לכם.
אה ולפני שאני אשכח, 5 דברים שאני מודה עליהם:
-העבודה שלי, שלא מובן מאליו שאני מסתדר שם, על האנשים הטובים שיש שם.
-להורים שלי שכן עוזרים לי בסוף כספית להגיע לעבודה וללימודים ואני אחזיר להם כל גרוש
-על זה שהתחלתי לדבר עם הנתנייתית שעושה לי טוב כבר כמה ימים.
-על זה שיש לי ידיים עובדות טובות שאני יכול לתקן ולבנות דברים בבית בעצמי.
-על מיטה ואוכל חם שיש, לא מובן מאליו, פעם גם את זה לא היה לי.
אין לי כוח פתאום, לא לעדכן, לא לכתוב, לא לראות אנשים... אני מתחיל להכנס לדאון וזה לא טוב.
וגם אין סיבה באמת! לא יודע מה יש לי....
יום שישי הייתי ביום הולדת של ידידה והיה משעשע, בהתחלה הרגשתי ממש לא קשור ולא נעים כזה כי שנים שלא יצאתי עם החבר'ה האלו אבל לאט לאט נפתחתי יותר ואפילו רקדתי פיכח! שזה חדש לי.
בשבת היה אימון והאימון היה ממש טוב וממש נהנתי עד שהגיעה שעה מסויימת שפתאום נפל עלי דיכאון ועצבים משום מקום...
בכל מקרה הביאו קשת אולימפית לאימון היה מדליק לאללה ופגעתי בניסיון ראשון שלי מבערך 15 מטר בבקבוק 1.5
כאילו הייתי יורה בקשתות לארפים אבל זה לא באמת נחשב חחח.
גם במהלך האימון לודוויג בא אלי ביציאה כזו "רק שתדע שאני ממש גאה בך על כל הקטע של הגמילה וזה. כאילו באמת אם אי פעם היתה לי דמות שאני מעריץ אז זה אותך, אתה עושה משהו שאני אף פעם לא אוכל לעשות."
וזה הביך אותי, גרם לי לאי נוחות...
גם הבוקר קאיוקי אמרה לי שהיא ממש מעריכה אותי על הפרוייקט שאני עושה ואפילו הג'ינג'ית אמרה לי מספר פעמים שהיא גאה בי והוציא מחמאה מהג'ינג'ית זה לא קל.
ורק אני לא גאה בעצמי או חושב שאני עושה משהו מיוחד ורק אני חושב שמה שאני עושה הוא רנדומלי בהחלט ולא משהו שאמור להיות מקור לגאווה.
אני מתקן את השגיאות שאני עשיתי לעצמי, אני פגעתי בכל כך הרבה אנשים בדרך השלילית אם במכוון ואם לא במכוון אני פגעתי ואני הרסתי.
ועכשיו אני מנסה לתקן נזקים ואני נלחם וזה קשה אבל זה לא ראוי לגאווה, ואני לא מודל לחיקוי או דמות להערצה...
אני פשוט אני.
אז אני מוחמא מאוד אבל גם מובך מאוד...
היום משמרת ראשונה בקקאו, היה מעולה!
צוות נחמד, בוס משעשע ומצחיק לראות עד כמה רוסי גדול שנראה מפחיד יכול להיות כזה חמוד!
גם מתחשבים שם בחיים שלי ושואלים אותי איך אני יכול, לעבוד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
