אז ביום רביעי היה לי דייט עם המקסימה והיה מעולה אבל הראש שלי אוכל אותי, למה אני לא יכול להיות עם ראש שקט לגבי הדברים האלו? הרי אלו המחשבות האלו ששורטות אותי ודופקות לי מערכות יחסים.

גם המחסור שלי בכסף די דוק אותי כי היא גרה באשדוד ועד המשכורת אני אהיה מרוקן לגמרי.

התחלתי לעבוד במקום טיבעוני ואין דברים כאלוהבוס פשוט מושלם, כל הזמן אומר תודה על העבודה ומשבח ונותן משכורת ממש טובה ואתמול שהגיעו במקרה חברים למקום נתן להם הנחות וקינוחים על חשבון הבית והכל.

בכל מקרה המקסימה הכניסה אותי מחדש להיפהופ אבל שונה משלה, היפ הופ ציוני.

מהחיים אבל היא נגמרה, זהו, עכשיו אחרי שהתפטרתי מקקאו כי המנהלים זבלים, התחלתי לעבוד במטבח של מסעדה טיבעונית בת"א, "בודהה בורגר" באבן גבירול.

אנשים ממש נחמדים, הבוס מתוק, העבודה לא הכי קשה בעולם ומשכורת לא רעה שזה ממש שיעשע אותי.

דיברתי בבוקר עם ידידה שעובדת שם ואמרתי לה שאני מחפש עבודה היא: "אתה רוצה לעבוד איתי? בוא עכשיו איתי לשם ותדבר עם המנהל"

אני: "איפה, יש לי מלא דברים לעשות היום אני לא יכול."

היא: "שומע,הרגע דיברתי איתו, הוא אומר שאם אתה רוצה לבוא למשמרת תבוא עכשיו."

אני: "כמה זה לשעה?"

היא: "זה -סכום ממוצא כלשהו-"

אני: "שניה אברר ואגיד לך"

ביררתי ויצאתי.

אחרי כמה שעות עבודה המנהל בא אלי ושואל "תגיד לי -סכום גבוה כלשהו- מתאים לך לשעה?"

אני: אמממ, כן? כן! בטח!"

אני רק אגיד שזו המשכורת הכי גבוהה שהרווחתי פר שעה בחיים שלי ופתאום להשכיר דירה לא נשמע כזה פנטזיה, רק לצאת מהבית הזה שמדכא כל רצון שלי להמשיך.

אחרי גם שורה של דיכאונות רצופים חזרתי לעשן ופתאום הדיכאונות הפסיקו. אני רק צריך לדאוג שלא לעשות את זה יותר מדי.

בסוף משמרת אתמול (שאגב עשיתי מלאא כסף כי עבדתי 11 שעות) גם קיבלתי בירה על חשבון הבית וגם באו לקוחות שמסתבר שעבדתי עם אחד מהם פעם ונתנו לי קצת לעשן מירוק איכותי ביותר, חיים מתחילים להיות דבש?

מישהי הוסיפה אותי בפייסבוק, מתוקה, יפהפיה, נפש חופשיה כזו, כבר יומיים שאנחנו לא מפסיקים להתכתב בוואטסאפ כמעט 24/7 ואני מת להגיע אליה ולראות אותה.

- רק מקווה לא לדפוק את זה ואני צריך לברר עוד לגבי מה קורה לפני ששאני מרשה לעצמי להקשר ריגשית.

והחיים כמו רכבת הרים, מלא לופים, ירידות ועליות, זעזועים, פחדים ולא מעט הנאה, ממשיכים להם.

שיהיה יום טוב.

אז כנראה שאני לא בנוי כרגע לפרוייקט ה-100 ימים מאושרים.

אבל אני אשתדל להמשיך עם הרשימה של 5 דברים שאני מודה עליהם.

היה לי היום יום מטורף, בלי שום רגע לעצמי ממש מהרגע שקמתי בבוקר ועד עכשיו שחזרתי מהעבודה.

אתמול היה לי יום נוראי שהתחיל טוב ואז היתה נחיתה מטורפת, כבר לא היה לי כל כך כוח להמשיך לעשות משהו.

הבנק...

בעצם זה לא הבנק, זה אני והחוסר התנהלות שלי עם כסף.

אני פשוט ציפיתי שבבנק יהיו בני אדם ויעזרו לי אבל המנהלת סניף לא היה מוכנה לדבר איתי אפילו, דם קר יש לה כמו ללטאה.

הייתי בשוק טוטאלי כי פתאום נחתה עלי ההבנה שלא הולך להיות לי כסף להגיע ללימודים או לעבודה.

לא רציתי אפילו לחזור הביתה כי ידעתי שההורים יתחילו לרדת עלי והכי מעצבן אותי שזה היה בצדק אם הם היו עושים את זה.

מי שבסופו של דבר הכי עזרה לי היתה הנתניתית.

היא לא נתנה עצה, או ניסתה להסביר לי מה לא בסדר ואפילו לא אמרה לי שאני לא יכול לחזור להשתמש או לשתות (היו כאלו שאמרו לי שאין לי מה לחזור לזה, באמת? אני מנסים לשכנע אדם מדוכא שאין לו סיבה לפגוע בעצמו? אתם אמורים לדעת יותר טוב).

היא פשוט אמרה לי שיהיה בסדר ושלחה לי שיר (שיהיה בסוף הפוסט).

שיר שאני מקשיב לו מאתמול כמעט רצוף.

אז חבל לי שהיא גרה רחוק כי באמת שהייתי רוצה מתישהו לשבת איתה על כוס קפה (כי אני לא שותה אלכוהול) מתישהו ואולי גם לאכול איזה משהו או איזה סרט טוב.

ובאמת שהיא גורמת לי לחייך בימים האחרונים שהתחלנו לדבר.

ואני? אני עכשיו אלך לישון כי מאוחר ואני עייף.

לילה טוב לכם.

אה ולפני שאני אשכח, 5 דברים שאני מודה עליהם:

-העבודה שלי, שלא מובן מאליו שאני מסתדר שם, על האנשים הטובים שיש שם.

-להורים שלי שכן עוזרים לי בסוף כספית להגיע לעבודה וללימודים ואני אחזיר להם כל גרוש

-על זה שהתחלתי לדבר עם הנתנייתית שעושה לי טוב כבר כמה ימים.

-על זה שיש לי ידיים עובדות טובות שאני יכול לתקן ולבנות דברים בבית בעצמי.

-על מיטה ואוכל חם שיש, לא מובן מאליו, פעם גם את זה לא היה לי.

אז הייתי סופ"ש ארוך בצפון, במשגב עם ובקריית שמונה.

נסיעה ארוכה לשם באוטובוסים ובסוף מגיעים עייפים ומותשים אבל לא נורא.

טומס אספה אותי מהמרכזית אליה והכרתי את המשפחה. חבר'ה טובים ומשעשעים ביותר.

בארוחה המשפחתית נאלצתי לסרב לכוס היין שאבא שלה הציע לי הטענה הפשוטה והנכונה שאני לא שותה.

יצאנו בערב לאסוף את תהל ובפאב של הקיבוץ פגשנו את סש המהממת ואת חבר שלה.

החלטנו לרדת לבועה (פאב בכפר גילעדי) והיה מלא ערסים אז ויתרנו וחזרנו לפאב הקיבוצי.

היה נחמד ומשעשע וזו פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שיצאתי לפאב ואשכרה החזקתי את עצמי ולא שתיתי.

בשבת ירדתי לקרייה להפגש עם דימה והזבל התעורר שעתיים אחרי שכבר ירדתי לעיר והעיר הזו מתה בשבתות!

אין כלב ברחוב!

בסוף הוא התעורר (אחרי שזיינתי לחצי מהאיזור את השכל בהודעות על זה שמשעמם לי חחח)

ומאז הייתי אצלו.

הלכנו לחזרה של הלהקה שלו

הם מצויינים, מנגנים רגאיי מעולה.

למחרת פשוט ישבנו בבית, ראינו סרטים ונהננו מהיום החורפי בבית חח

והיום חזרתי הביתה בכוחות מחודשים!

ואלו ימים 4,5,6 ב-100 ימים מאושרים.

ועכשיו תמונות (ליותר תמונות יש לגשת לבלוג החיים בתמונות)

בנוסף, אני מחפש אנשים לפרוייקט "אל תגידו לי מי אני!"

לפרטים אתם מוזמנים לילחוץ על התמונה

ליצור קשר במייל:[email protected]

או בפייסבוק Nimrod Arbel

5 דברים שאני מודה עליהם(לא זה לא הצתבר בגלל שלא כתבתי כמה ימים!):

- על החברים הטובים

- על זה שאני בריא בגופי

- על כוח רצון שסוף סוף הייתי בפאב ויכולתי שלא לשתות או לא הרגשתי צורך

- על צילום שגורם לי להרגיש טוב

- על מוזיקה באוזניות שעזרה לי להעביר את הזמן בנסיעה :)