אני לא אשים את שם כותבת הפוסט על מנת לשמור על פרטיותה.
הפוסט ריגש אותי ובעצם אמר בדיוק את מה שאני מרגיש בצורה כל כך ברורה וחדה.
להלן הפוסט:
"כשהייתי קטנה שנאתי פיגועים,
כי כשהיו פיגועים, במקום החדר של חני היו רק חדשות כל היום.
ואמא אמרה לי לכבות את הטלוויזיה.
ובכיתי,
ולפעמים גם אמא,
חשבתי שאולי גם היא אהבה את החדר של חני.
ובכל יום הייתי רצה הביתה מבית הספר כדי לראות אם היום יהיה החדר של חני.
נמאס לי לראות כל הזמן את אותם הסרטים בוידאו שאני כבר זוכרת בעל פה.
לפעמים אפילו ראיתי את אותו הסרט 3 פעמים באותו השבוע!
היום אני עדיין שונאת פיגועים,
אפילו שאני כבר לא רואה החדר של חני.
ואני כבר לא צריכה לרוץ הבית כדי לדעת אם יש פיגוע,
היום אני יודעת שיש פיגוע עוד לפני שיונית ממשיכה להפסיק לחייך.
ועכשיו אני כבר לא מכבה את הטלוויזיה,
ואני רואה בעיינים שלי איך רוצחים אחים,
מסתכלת בתמונות של הרוצח ומנסה ללמוד לזהות פנים של רוצח.
ושוב יש דמעות,
ושוב אותם הסרטים.
'חשד' לפיגוע.
אלמונים ורעולי פנים רוצחים יהודים.
והאלמונים האלה מקבלים עזרה מהמדינה שלי והם מקבלים לימודים ואוכל מהמיסים שלי.
ורפואה.
וביטחון.
ורק עלי אין מי שישמור.
כועסת שלא שומרים עליי"
זה מתאר את ההרגשה של כל אדם שנולד לאלימות המזוויעה של הפיגועים והמלחמה הלא נגמרת בין הישראלים לפלסטינאים.
אתמול ישבנו אצל קאיוקי ואחד מהנושאים היה בואו ננסה למצוא פיתרון.
בר בחור אמר שהפיתרון הכי טוב זה להכיר בזה שאין פיתרון.
עניתי לו "אבל זה לא פיתרון, זה הכרה בבעיה ואם יש בעיה צריך לפתור אותה אחרת דורות על גבי דורות ימותו פה בגלל חשיבה כזו."
בצער רב הגענו ל-2 פיתרונות:
-לתת להם מה שהם רוצים, מדינה, נמל, שדה תעופה ושיבנו... ברגע שהם עושים משהו, עזה מגרש חניה, שלטון צבאי בשכונות מזרח ירושלים ובכלל לעשות להם את החיים קשים.
-כבר עכשיו למחוק אותם.
אף אחת מהן לא אידיאלית ואף אחת מהן לא נראת לי טובה אבל זה מה יש....
אני מרגיש נורא בזמן האחרון. האמון שלי בבני אדם מעורער ואני מעדיף את המחשב שלי, לשבת ולראות סרטים. די נמאס לי מהמשפחה, נמאס לי לעזור לאחרים, נמאס לי לראות אנשים. נמאס לי להיות חייב לאנשים. אני מרגיש כזה אפס כשבן אדם נחמד אלי אני מרגיש כאילו אני חייב לו. אין לי כוחות לטפל בעצמי. אני מרגיש כאילו אפילו האורק נטש אותי כי הייתי נופל עליו עם הדיכאונות שלי - בצורה מסויימת הרגשתי כאילו הוא היחיד שמבין אותי ועכשיו גם הוא כבר לא עונה. בא לי שזה יגמר כזה. בא לי ללכת לתחנה מרכזית להתארגן ולהשתמש בשביל ההרגשה הזו של החוסר בהרגשה, של הלברוח ולשחרר, אפילו אם לזמן מוגבל. בא לי למות ואני חושב שזה הכי אמיתי שהיה לי אי פעם. אני מנסה להסביר להורים שאני לא יכול לבד אבל הם חושבים שאני סתם מתבכיין. הבוקר אבא שלי אמר לי שאני מתעלק עליהם בלי לדעת שאני היום תכננתי לסגור את החוב שלהם במכולת למשל. כל הפעמים שאני מנקה ומסדר כי לאמא שלי כואב הגב ואבא לא יכול לראות או מרותק למיטה. אני שונא להיות לנטל, לא ביקשתי את החיים האלו. אבל אלו החיים שלי ואני הכנסתי את עצמי לזה אבל אני לא יכול לצאת מזה לבד וגם אם אני לא לבד, זו ההרגשה.
כרגע, ניידת שח"ל לטיפול נמרץ באה לקחת אותו לבי"ח...
יסוד הדמוקרטיה, לפני 19 שנים דיבר אדם גדול על נושא זה ועוד בעצרת לשלום.
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית.
יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.
זו לא דרכה של מדינת ישראל."
אז בשבוע האחרון האלימות חוגגת בירושלים, לפחות האלימות המתוקשרת, ושלשום פיצוץ בדרבי התל אביבי ואתמול שוב פעם מכות מחוץ לבית המשפט.
ואלימות מילולית ברשת, ואלימות במועדונים, חוסר סובלנות בכבישים ועוד ועוד ועוד.
ועד מתי?
כבר היה עוד איום לרצח על ראש ממשלה ואימו לרצוח את ביבי, ואלימות נגד תנועת "שלום עכשיו" "צריך לשלוח אתכם למשרפות!" "תמותו בוגדים!" "נאצים!" "צריך לרצוח אתכם!"
הפיגוע היום מחזיר אותי אחורה שבתור ילד פחדתי לנסוע לירושלים, פחדתי לעלות על אוטובוסים ועד היום מחפש בכל חור חפצים חשודים באוטובוס בשניה שאני עולה עליו.
עד מתי?!
תמונות של גופות ואימהות בוכות שבעליהן מחבקים אותן מנסים לתפוס למה רצחו את הילד שלהם שסך הכל עלה על אוטובוס לחבר.
צלקות על הגוף של חבר שלמד איתי בפנימיה מהפיגוע בקו 37 בחיפה, הן לא יעלמו לעולם ובטח שלא התמונות שקיימות אצלו בזיכרון.
ואנחנו מדברים על שלום עם הפלסטינאים עוד לפני שיש לנו שלום בין עצמנו, זה לא יעבוד.
מקרים כמו שקרו בדרבי, הם ההתחלה! הם השורש! העלמת העין בבתי המשפט, דוקרים שיוצאים לחופשי אחרי יומיים מעצר...
אלו הסיבות שאני הולך דרוך ברחוב, אלו הסיבות שבנות הולכות עם תרסיס פלפל בתיק ואלו הסיבות שתמיד חשבתי פעמיים אם ללכת למועדון, פחדתי ועדיין מפחד.
"זה כרוך בקשיים, גם במכאובים. אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה. אומר לכם את זאת מי שהיה איש צבא ושר ביטחון, ורואה את כאבי המשפחות של חיילי צה"ל. למענם, למען בנינו ונכדינו, במקרה שלי, אני רוצה שהממשלה הזאת תמצה כל שמץ, כל אפשרות, לקדם ולהגיע לשלום כולל. גם עם סוריה תהיה אפשרות להגיע לשלום. עצרת זו חייבת לשדר לציבור הישראלי, לציבור היהודי בעולם, לרבים רבים בעולם הערבי ובעולם החיצוני, שעם ישראל רוצה בשלום, תומך בשלום - ועל כך תודה רבה לכם".
במילים אלו סיים ראש ממשלת ישראל יצחק רבין את עצרת השלום ב-4 לנובמבר 1995 ומיד לאחר מכן נורה למוות
פוסט זה אני לא אסיים עם שיר אלא עם חלק מנאום רבין יהיה זיכרו ברוך
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
