היא רבה איתי, רבה עם אבא שלי, רבה עם אחותי, עם גיסתי ועם מי לא...
לי קשה להתמודד עם כמות הלחצים והמתח שקיימים בבית, תוסיפו על זה את החוסר אמונה שיש לה בי...
ההורים שלי קיבלו במתנה בקבוק יין לאחד מחגי תשרי, הגיוני ומקובל, אבל אני ביקשתי שהבקבוק הזה יצא מהבית כי לפעמים כשאני נכנס לדיכאונות שלי ופותח את המקרר והבקבוק מציץ לי שם מול העיניים הוא קורץ וקורא לי, המחלה (ההתמכרות) משתגעת.
הבוקר השיחה היתה כזו:
- "אמא, הבקבוק יין מפריע לי, אני רוצה לצאת לזרוק אותו בפח הגדול."
- "למה? שתלך אחר כך לקחת אותו ולשתות?!"
כאילו, מאיפה היא מביאה את זה?! היא מודעת להשלכות של המילים שלה?
וכשאני אומר לה שזה מעליב היא יורדת עלי ואומרת שאני נעלב מכל דבר.
קשה לה להבין שמבחינתי כל יום הוא מלחמה ויום שאני לא חושב על סמים או שתיה הוא יום מבורך לא חשוב כמה חרא היה לי באותו יום.
וזו ממש לא פעם ראשונה ויש עוד המון דוגמאות שהיא פשוט יורדת עלי חזק על הקטע הזה.
- "אני מפחדת להשאיר אותך לבד בבית כי אולי אתה תל לעשן."
- "לך! תשתמש ותשתה! צא עם החברים הנרקומנים שלך! לא אכפת לי!"
- "לך, תמשיך להיות נרקומן כמו שתמיד היית!"
זה פוגע, זה מעליב...
בשביל לרצות אותה שפכתי את היין לכיור והריח עשה לי רע...
אני רוצה להתפרק, אני רוצה לשכוח הכל ולשתות או להשתמש אבל אני גם יודע שאסור לי כי אצלי זה לא יהיה חד פעמי ואצלי זה לא יגמר בכוס אחת או שתיים או ראש אחד או שתיים, החד פעמי הזה יהפוך לעוד הרבה פעמים ויכול להיות פתח לשימוש סדיר ורציף מחדש...
בכל מקרה המקרה האחרון בתגובות שלי בבלוג ממש שעשע אותי איך בן אדם יכול לשרוף את עצמו בכזו קלות בלי לחשוב בכלל ולחשוף עד כמה הוא פשוט כמשמעו קקי שלי בן אדם חחח
תוך כדי גיליתי כישרון חדש שלי:
חוץ מזה עדכנתי גם בבלוג צילום שלי אחרי תקופה לא קצרה שלא עדכנתי ואתם מוזמנים להכנס פה
אורסולה נשמעת הרבה יותר טוב מבימים האחרונים וזה משמח ביותר D:
יום חמישי 14/11/2013
בקשת עזרה
22:30
18 ימים בקהילה
אני קצת מכריח את עצמי לרשום עכשיו.
היה היום יום ממצה וקשה עם המון תחושות רעות.
היום שברתי כלים בבוקר ולמשך כל הזמן של התפקוד של אחרי הפסקת 10 ועד הצהריים.
למרות שתפקדתי זרקתי זין על כל חוק כמעט שקיים בקהילה וכל זה הגיע מזה שלא דיברתי על מה שהרגשתי בימים האחרונים.
אני לא אוהב את גלעד הבחור החדש כי הוא שתלטן וחש מעצמו ודי נמאס לי ממנו.
יפית, יפית, יפית... מצחיק, חוץ מזה שהיא נראת מדהים לדעתי, אני לא יודע עליה כמעט כלום אבל אני מרשה לעצמי להתאהב עד מעל הראש. אולי דווקא בגלל שזו מערכת יחסים בלתי אפשרית? כמו שעשיתי לעצמי תמיד...
אוהב להיות במקום של הסבל ולמצוא סיבה ללמה כואב לי.
מקס חיזק אותי הערב וזה שימח אותי.
כל היום בעליות וירידות בהרגשה אבל הולך לישון בהרגשה יותר טובה מזו שקמתי איתה.
אתמול היו לי כאבי ראש חזקים שבקושי הצלחתי להרדם ורק אחרי שלקחתי משככי כאבים שקיבלתי לאחר העקירה (מרוכזים וחזקים מאוד) הצלחתי להרדם.
התעוררתי בסביבות 2 בלילה והיתה לי שיחה עם אורסולה.
אני מקווה שהשיחות שלנו עושות לה טוב כמו שאני מאמין שהן עושות לה טוב.
נרדמתי שוב בסביבות 3 והיו לי חלומות מוזרים.
הכי זכור מבינהם קשור לאקסית, לדנה.
-אני נמצא בטירה או בית אחוזה ענקי.
מסביבי מלא אנשים חסרי תווי פנים עם עיניים חלולות ובוהות והרגשה של פחד גואה בתוכי.
אני לא זוכר איך, אם התקשרו אלי או אחד מהחסרי פנים סיפר לי אבל הגיע לידעתי שדנה התאבדה.
מסתבר שהייתי בקומה עליונה כי התחלתי לרוץ במדרגות למטה עד שהגעתי לחדר עם עוד מהאנשים האלו, פסלים קודרים, גרגוילים כאלו, וארון מתים בקצה החדר על במה מאולתרת.
אני רץ לארון, מעיף אנשים בדרך ורואה שם את דנה, שוכבת רגועה ושלווה.
אני שולח יד ללטף את הפנים שלה והן קרות, אני נשכב על הארון בבכי מצמרר, לא מסוגל להזיז שום איבר בגוף.
האנשים מסביב בוהים בי במבטים חסרי הבעה, בעיניים חלולות.
פתאום אני רואה אקדח, לא זוכר אם זרוק לידי או על אחד מהאנשים, אני חוטף את האקדח ומפוצץ לעצמי את הראש מעל הארון כשהמחשבה האחרונה שלי היא:
"לא אכפת לי אם היא שונאת אותי, אני לא מסוגל לחיות בידיעה שהיא איננה, אני רוצה שיהיו לה חיים טובים, ואני אתן את שלי בשבילה."-
אני כל כך דואג לה, היא נעלמת לאט לאט ונשארת לא יותר מקליפה ריקה. היא כבר לא אותה אחת שהכרתי וזה מפחיד. אני מנסה כל כך לגעת בה לנסות להוציא אותה מהמצב הזה אבל כל פעם שאני שולח יד היא מסתכלת עליה במבט אדיש ולוקחת עוד כמה צעדים אחורה. אני דואג לה וזה מפחיד אותי. - "I'm high on pills" "כמה לקחת?" "במצטבר? 7. 5 במכה ומקודם עוד 2." - זה גדל ל-8 אחר כך ואני לא יודע מה לעשות. מהרבה אנשים, כבר לא אכפת לי, אבל אני פוחד עליה. הלילה, בכיתי מחוסר אונים, אני לא יכול לעזור. מתוסכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
