לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


ברוך הנכנס וברוך היוצא, אם אהבת מה שקראת ושמחת, כך שמחתי גם אני


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .


אחרי סופ"ש מדהים ביחד איתה, היא חזרה הביתה וכבר כמה ימים שריק לי.

היא חסרה לי ואני מתגעגע.

הכי גרוע אני מרגיש כאילו שאני מרחיק אותה עם יתר געגוע ועם הודעות בלי סוף.

אני מנסה, באמת שמנסה להשאר "אדיש" אבל לא מצליח ובכלל עם הידיעה שאני אראה אותה רק בשבת (וגם זה לא בטוח ב100%) לכמה שעות עם עוד 200 איש מסביב ולא יהיה לנו זמן בשבילנו...

אחרי זה יהיה עוד סופ"ש שהיא אצל אחיה בצפון ואני בינתיים פה במרכז מלא בגעגועים...

אם רק היה לי כסף הייתי נוסע אליה ומבקר אותה שם בזמנה הפנוי.

הכי הורג אותי זה הדימיון שלי, שפתאום אני מדמיין שהיא מצאה מישהו מגניב יותר, יפה יותר או דברן יותר טוב. מישהו שיותר טוב ממני.

כן אני צריך את הצומי הזה ואת היחס העודף, כן מפריע לי לא לראות אותה כל כך הרבה וכן חשוב לי שאם אנחנו בקושי הולכים להתראות אז בזמן הקצר שכן נהיה ביחד שזה יהיה רק אנחנו גם אם סתם יושבים מחובקים מתכרבלים אחד בשניה כאילו אין עוד אף אחד ביקום הזה.

נכתב על ידי , 17/9/2014 22:00   בקטגוריות עצוב, אהבה ויחסים, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מושך עוד שבוע


אז חזרתי להורים, התחלתי לעבוד בקפה-קפה אבל כל זה חסר משמעות ויבש...

 

היום קיבלתי שיחה מבייבי

"אני רוצה לקחת הפסקה"

"זו הפסקה או שאנחנו נפרדים?"

"אני לא יודעת"

 

בסוף סיכמנו שהיא תבוא לפה לסופ"ש ונדבר על זה..

אני אוהב אותה כל כך ואני לא רוצה שזה יגמר..

יש לי הרגשה כאילו אני מושך עם זה רק עוד שבוע והיא תחליט בסופ"ש את מה שהיא כבר החליטה, אנחנו נפרדים..

"עד הסופ"ש תראי אותנו בפסק זמן"

"כשאני בפסק זמן אני לא אחראית למעשים שלי ויכולה לעשות כל מני דברים..."

"דברים כמו מייקל?"

"אני ומייקל כבר לא בקשר..."

"מייקל מבחינתי זה סקס מזדמן.."

"אה, כן......"

"אז לא, אנחנו לא בפסק זמן, נחליט כבר בסופ"ש"

 

נחליט בסופ"ש... דחייה של הקץ שאני כל כך לא רוצה שיבוא...

שאני לא מבין למה הוא צריך לבוא

"אני אוהבת אותך, טוב לי איתך ואתה עושה לי טוב"

"אז למה?"

"אני לא בנויה למערכת יחסים הזו, אני אבגוד בך בסוף ואתה תפגע ואני לא רוצה לפגוע בך"

 

נחליט בסופ"ש, דחייה של הקץ, מושך עוד שבוע...

 

אני לא מבין, למה?

 

עריכה (01:29):

זה מבחן בשבילי.

לא שהיא מעמידה אותי למבחן או בודקת כמה אני מוכן להלחם בשבילה, אלא מבחן ביני לבין עצמי על כמה אני חזק.

כל כך בא לי להשתמש או לשתות עכשיו, להשתכר/להתמסטל למוות.

הכוח האמיתי יהיה לעבור את זה, גם אם נפרד, לעבור את זה.

נכתב על ידי , 8/9/2014 01:15   בקטגוריות עזיבה, עצוב, פרידות, שאלות, אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להתראות אשקלון


טוב אז אחרי כמעט חודש באשקלון אצל ההורים של חברה שלי, אני חוזר להורים בנס ציונה.

רכשתי חברים חדשים ואפילו מקצוע חדש (יחסית כי כבר התעסקתי בזה אבל בצורה הרבה פחות טובה ומקצועית) - בריסטה, ברמן קפה.

אז נמצא עבודה חדשה ונתחיל לחזור לעצמינו ואחרי מספר חודשים נחזור לאשקלון לדירה משל עצמי ויהיה מעולה.

עד הפעם הבאה

peace out

-




נכתב על ידי , 1/9/2014 12:27   בקטגוריות בלוג צילום, ההורים של החברה, הורים, כלכלי, כסף, עצוב, צילום, קבוצות צילום, אהבה ויחסים, אופטימי, עבודה, מקצוע, עזיבה, פרידות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בום


בום! ואז אזעקה...

"אושרית! אושרית לממ"ד!!"

"הכלבה!"

אני רץ להביא את שולה ונכנס לממ"ד.

"החתול שלי...."

סעמק החתול אני מעדיף שיפגע בו ולא בנו! ככה חשבתי... לא אמרתי בקול.

הלב דופק בספידים, זכרונות מהטירונות בזיקים עולים על אמבולנס צבאי שמפנה חלקי בני אדם מפגיעה ישירה באוהל של טירונים פלוגה ליידי...

שקט ואני רואה אנשים מתחילים להציץ מהחלונות, מישהו מצלם "היתה נפילה..." אני אומר לעצמי יותר מאשר לאושרית.

יוצאים מהממ"ד ואני נופל על הספה ומחשבות וזיכרונות על אותו אוהל בטירונות רצים לי בראש אבל הכי חזק "היתה אזעקה אחרי הנפילה... אחרי!"

ככה עברה הנפילה הראשונה שלי באשקלון, ליירוטים התרגלתי ואפילו האזעקות לא יותר מציוץ ציפורים של בוקר אבל הבוקר, הבוקר פחדתי והדמעות עדיין מציפות את העיניים, אני לא נותן להן לצאת, אניחזק מזה....

*שמות בדויים בפוסט הזה

נכתב על ידי , 26/8/2014 07:31   בקטגוריות כעסים, עצוב, שקט נפשי, אהבה ויחסים, אקטואליה, פסימי, צבא, המצב הביטחוני, רקטות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
כינוי: 

בן: 36

תמונה




31,106
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להצורף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הצורף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)