אין בן אדם מאושר ממני למשמע;

התאהבות מזערית,מלווה בהמון הורמונים ראשוניים.

ו,

אהבת אמת,כזו שלא מוצאים אצל כל אחד.על אף חוסר ההיגיון בין השניים.

ו,

רגעים מסיבי אושר צרוף,בעלי משמעות,נצרי זיכרון.מהסוג שיש ניצוץ בעיניים תוך כדי סיפורם.

ו,

סיטואציות חדשות;כאלו שמייחלים להן,וכאלו שמגיעות במפתיע ועשירות בשינויים מסיביים,חיוביים כמובן.

ו,

צחוק מהסוג שמראה שכבר טוב או לחילופין,בכי אמיתי שאינו מכיל סיבה של ממש שמצריכה אותו,אלא רק התרפקות על אירועים טובים יותר ממצב נוכחי.

ו,

ריחות משאירי שיירי נוסטלגיות,מהסוג שנדבק לבגדים או למקומות.

ו,

דווקא בגלל זה,

ציפיתי שהשבוע יעבור לי יותר מהר.

האמת שהופתעתי לגלות שלא.

כי הכל נורא הסתדר לי,הכל הותאם ללוח זמנים שתוכנן בראש מבעוד מועד,למטרה מסויימת,ובעזרת מטרה.

ואיכשהו זה לא בדיוק היה ככה,

לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות,אבל אותה תחושה של חוסר נינוחות עוד מהדהדת.

לזכותי,

ממש לא כמו במקרים קודמים.