בוקר.ואת כל פעם קמה למחשבה על אחר,מבלי לייחס לזה יותר מדי משמעות,והלוואי ולא היית מתעוררת כ"כ מוקדם.

את מנסה לקחת הכל בהכי נינוחות שאפשר,כי זה הגיל,והזמן הנכון,אבל את בעצמך יודעת שזה לא מסוג הדברים שאת יודעת להתמודד איתם כמו שצריך,ולמרות זאת,זה לא מונע ממך מלעשות זאת.

אז תקומי,ותגלי שכבר ערב,תכסי עצמך בעוד קצת איפור על עוד קצת חוסר ביטחון,תתלבשי בדיוק כמו שאת לא אוהבת,ותחייכי חיוך ששואף למציאות,כי זה מה שמצפים ממך לעשות.

לא איתך,ולא איתך,וגם לא איתך הייתה רוצה להיות עכשיו,אבל זה לא משנה כי את בכל זאת תלכי איתו בערב,ותחליפו חיוכים מזוייפים,שברור לך שזה סתם,אבל כרגיל זה פחות חשוב.

ותעמידי פנים בפני כולם וכמובן בפני עצמך שאת באמת לא יודעת,כשברור לך ולה שההחלטה כבר נפלה מזמן,ועד שבאופן הכי מוזר שיכול להיות,תמצאי עצמך מעט מתעניינת אחרי תקופה ארוכה שלא,ודווקא עכשיו,כל מה שיכול להסתבך מסתבך לך בין האצבעות,מבלי יותר מדי הסברים.

והאירוניה בכל זה,

זה כי תשבי בחדר,בטלפון איתה,ותתפללי שהיא תבין,ובאופן בכלל לא מפתיע היא מבינה,ואתן ממציאות ביחד תוכניות חסרות טיפת אמת על הדייט המושלם,בכחול וירוק,והלבוש המושלם,והמקום המושלם,האנשים המושלמים;כשבעצם,שתיכן יודעות שזה סתם,יותר מדי לא יצא מזה,

אפילו שמושלם זה כמעט מה שמגיע לנו אחרי כל זה.

מוקדש לך,כמו מראה של עצמך אל מולך.