אף אחד,באמת שאף אחד לא מסוגל להבין את זה.

אפילו אני,בעצמי,לא לגמרי יודעת למה זולגות הדמעות בכזו אינטנסביות.

אולי כי אין מטרה לכלום,אין אור בקצה מנהרה,והימים שחולפים עושים את הכל להרבה יותר ממשי,קרוב ואמיתי.

המחשבה על הבדידות הזו שתעטוף אותי לתקופה הקרובה מסוגלת להטריף את דעתי.

אותה בדידות יכולה ללוות איתה עוד אלפי אנשים,אך התחושה אינה של בדידות כמו אל מול חוסר שייכות לסיטואציה זמנית מורגלת ומובנת מאליה.

זה מרגיז אותי,במיוחד כי זו תבונה,וביצועם של חלומות של אנשים אחרים,ואלו הם המונעים ממני את התחושות שממולן עומד ההיגיון שאני כ"כ שונאת לפעול על פיו,ולמרות זאת חיי מונעים ממנו.

אני צריכה ללמוד השנה איך לחיות בלי לברוח.

איך לחיות מבלי להטען מחדש.

איך לחיות מבלי לקיים מסורת של הרגל.

איך להיות פה,לשם שינוי.

"..כי המקום הזה,כמו שום דבר בהשוואה אליו,פשוט מדהים. כל שניה שעוברת פה מזכירה לי למה כ"כ רציתי לבוא לפה כל שנה ובמהלכה.ממקום מדהים,ובחזרה אליו.

באמת טוב לי פה.ממש טוב.ויהיה טוב עוד יותר.

בוקר טוב,

דניאל."

הנה,אותן דמעות מתמלאות להן שוב,וזה אומר שזה בדיוק הזמן להחליף את המחשבות בראש,

אסור לתת להן להציף אותי,אסור.

הלב שלי שבור,באמת.

דניאל.