קבעתי עם האושר

מסובכת. מבלבלת.

רגע אחד אני רוצה משהו וברגע השני כבר לא.

לרגע אחד אני מתה שנחזור, אני עומדת לשלוח הודעה. ואז אני מתחרטת.

לא יודעת מה עוצר אותי. ממה אני מפחדת כבר.

רגע אחד .. ואין לי כוח אליו. אני חושבת שאולי כשהוא פתאום קרוב אני נבהלת.

בואנה יש לי פחד ענק ממחויבות. זה כבר מתחיל להפחיד.

מוזר.

בכל אופן, אני חייבת להודות שלדבר בטלפון, חצי שעה ורק להקניט אחד את השני.

עושה לי את זה. אני אוהבת את השטויות האלה. זה מצחיק אותי.

אבל רגע אחר זה כבר נמאס עלי.

מבולבל לי מדי.

איתו אני כבר לא מדברת כמעט שבוע, ואת האמת אני כבר לא יודעת למה.

אני בקושי זוכרת על מה רבנו. אה מה שכן? זה היה קטנוני.

שיהיה. השלישי לא מעניין אותי כבר, או שאולי כבר פחות. מסטול מדי בשבילי ..

 אני מניחה שהאתגר הוא מה שמעניין אותי..

אבל ברגע שאני קרובה אני מאבדת עניין. אני נבהלת מהעובדה שזה כל כך קרוב פתאום.

שאם כמה שזה נשמע רע, בהנפת יד אחת ואני מצליחה. נשמע רע, אומנם.

אבל זה המצב. ולא, אני לא מנצלת אותו. זה כבר מאבד מהטעם.

בהחלט, כל העניין הוא האתגר.

אה כן, אני כבר לא מפחדת לכתוב כלום.

מצחיק אה?

כן אני אופטימית.

בהחלט אופטימית.

וחזרתי למקורות,

אני שוב תולעת.

ואני בהחלט שוקלת לקרוא לילדים קין והבל ?

יום טוב חמודים.

ואני באמת מתכוונת.

כן, ואל תדאג אין לי אחר במקומך.