אני באמת לא יודעת מה לכתוב יותר.
רגע אחד ואני כותבת בדמיון פוסט הכי אופטימי בעולם,
וברגע השני אני סוגרת את עצמי בשירותים ובוכה כמו ילדה קטנה.
לא יודעת, אולי המחזור, אולי אני בנאדם נורא,
ואולי אני פשוט לוקחת הכל קשה מדי.
נמאס לי כבר שצריך לדעת הכל.
לא רוצה לדעת הכל, טוב לי עם איך שאני.
ונמאס לי מההערות הטיפשיות של כולם.
כי כן כשאני מעירה הערות ציניות הן אף פעם לא בכוונה לפגוע,
וכשאני פוגעת אני יודעת להתנצל.
אבל השאר פשוט איבדו כל קצה של טאקט ואנושיות שהיה בהם.
ולמה הכל בא על חשבוני?
ולמה אני צריכה לחזור הביתה לסגור את עצמי בשירותים ולבכות ולילל?
אני באמת לא מבינה. הסיבה היחידית שבגללה אני מסרבת לחזור לאופטמיות,
היא כי אני באמת לא מבינה - מה גורם לאנשים שאני הכי אוהבת לגרום לי להרגיש ככה?
כי כן בזמן האחרון אני מתבכיינת די הרבה, אבל אני חייבת להודות שהיום זה היה נוראי.
זה עבר את גבול הדמעות וכבר הפך לבכי שוטף שכבר הסתכלתי על עצמי במראה ופשוט לא זיהיתי את עצמי.
וזה הכל ביחד.
זה הלהרגיש לבד,
והערות המציקות,
והמבחנים, והעיוני לא עיוני,
ושנגמרה השנה,
ושאני רוצה להיות רזה אבל לא הולך לי,
הסחרחורות וכאבי הראש בשבועיים האחרונים,
המחזור, ההטפות מדיאן ואבא על התזונה הלקויה שלי.
על העובדה שהם מנצלים כל דבר שאני מתלוננת עליו ומקשרים את זה לתזונה שלי.
את ההטפות של דביר על כל דבר אפשרי,
את הצעקות מהן כי הן פשוט לא יודעת לתקשר בצורה אחרת.
הלבד הזה.
האוזניות שכל כך הצילו אותי היום.
האנשים האלה,
ואני משתגעת.
כי לא הגיוני פשוט לא הגיוני.
לא הגיוני שהכל בגללי.
היי אני לא כזאת נוראית!
עד שהביטחון שלי עולה, כולם דואגים לגרום לי להרגיש חרא עם עצמי.
שאני לא ארגיש עם עצמי בסדר לרגע.
כי מה לעשות שאני איך הם קראו לזה?
דרמהקווין?מופנמת?בעייתית מבחינת תקשורת?נוטה לדכאונות?עצבנית?צינית?.
כן וזה עוד לא הכל.
והאמת שכל כך נהנתי מהרשימה הזאת, כי תכלס זאת אני.
ואני אוהבת את עצמי כל כך.
שלפעמים עם כמה שזה נורא טוב לי שזאת אני.
שנשאר לי את עצמי, כי בסך הכל לא כזה נורא לי לבד.
לבד מתוך בחירה זה אחלה. רק שמבחינת החברה זה לא בסדר.
אבל לבד כי החברה בוחרת זה בסדר גמור, כמובן ומי יעז לומר אחרת?
לי נגמרו הכוחות.
אני מעדיפה לשמוח על הרגעים הקטנים
שלאט לאט אני הופכת אותם ליותר ויותר גדולים.
ואיך טלטול אמרה? (שכלכך התגעגעתי אליה)
בעוד שבועיים יש לי יומולדת!
ויאללה חסרים דברים טובים?
לא, תכלס לא.
ובאמת שלי נמאס לרוץ אחרי כולם.
בסך הכל אני די לבד, כלומר קצת לבד.
אבל לא לגמרי. ובנתיים זה מספק אותי.
כי האגו שלי כל כך בריצפה שאני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.
אז זין על העולם, כל כך זין על העולם.
תות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תותת :]
