קבעתי עם האושר

אני כל כך רוצה להתחיל מחדש.

אבל זה פשוט קשה מדי.

קשה לי לוותר על הכעס שעדיין צבור בתוכי על אנשים מסויימים,

קשה לפנות אליהם ולסדר את העניין ולא כי לא איכפת לי, אלא כי קשה לי להיחשף ככה בפני בניאדם ..

ואני פשוט לא יכולה לעבור הלאה ולחייך בחזרה לאותם אנשים,

זאת כזאת צביעות שאני לא מוכנה לרדת לרמה שלה, פשוט לא.

ואני מנסה. באמת.

הכל יותר רגוע ומתון.

הערות מעצבנות מקבלות הערה מעצבנת בחזרה.

בלי יותר מדי חשבון ובלי להעלב יותר מדי ולהיפגע.

קיבלתי אז החזרתי, כלומר הראתי שנפגעתי בלי להיחשף יותר מדי.

נמנעים מלריב על כל שטות קטנה, כי הבנו לאן זה מוביל ..

וזה כל כך טוב עכשיו, כל כך טוב לדעת שאין את הקטנוניות הזאת שהיא פשוט נעלמה.

אני לא רואה את עצמי כרגע ניגשת לאנשים ופותחת בפניהם את מה שאני מרגישה.

פשוט לא. הם פגעו בי כל כך שאני לא מצליחה לומר להם את זה.

אולי הם יודעים ואולי הם לא כמו שטל אמרה,

ואני יודעת שלא הכל ברור מאליו כמו שאני תמיד חושבת.

אבל בהדרגה, לאט לאט.

קשה לי לחזור אחורה, ולהתחיל מחדש.

אני לא חושבת שמותר לי בכלל.

כי בסך הכל אני יצאתי מגעילה.

אבל מה שמפריע לי באמת,

זה שזה בכלל לא היה בכוונה כזאת.

הכל נבע מתסכול שלי עם עצמי.

אף אחד לא היה אשם.

אבל פשוט אין דרך חזרה,

והכי מרגיז שכשאני רוצה את המקום החשוב הזה בגדוד,

אני מרגישה שהוא חומק לי בין הידיים ..

ופתאום כשאני יוצאת בהצהרות כולם תופסים אותי במילה,

וזהו אמרתי את שלי אז עכשיו כולם סוקלים אותי באבנים.

בלי שאף לא התחשב בכלל למה אני מרגישה ככה,

ולמה אני אומרת את מה שאני אומרת.

אבל למי איכפת בתכלס ..

וזה לא שיש לי על מי לסמוך שם במקום האחר,

כי גם הנציגות שיש בגדוד דואגת רק לעצמה אז אני לבד בעניין הזה.

לבד וצריכה לדאוג גם לה, ולכל כך הרבה.

וזה מרגיז. לא שאני צריכה לדאוג, כי זה אני בוחרת. כי אף אחד לא ביקש.

מרגיז שאני מקבלת זין גדול בחזרה,

כאילו מי אני ומה אני רוצה.

אז בסדר, מה עוד אני יכולה לומר.

במילא אף אחד כבר לא שם לב מה הוא עושה.

ואם הוא פוגע ולמה ומה ומי ואיך.

כי מה זה כבר משנה?

תות.

אופטימית יותר, אני חייבת לציין.

אני באמת לא יודעת מה לכתוב יותר.

רגע אחד ואני כותבת בדמיון פוסט הכי אופטימי בעולם,

וברגע השני אני סוגרת את עצמי בשירותים ובוכה כמו ילדה קטנה.

לא יודעת, אולי המחזור, אולי אני בנאדם נורא,

ואולי אני פשוט לוקחת הכל קשה מדי.

נמאס לי כבר שצריך לדעת הכל.

לא רוצה לדעת הכל, טוב לי עם איך שאני.

ונמאס לי מההערות הטיפשיות של כולם.

כי כן כשאני מעירה הערות ציניות הן אף פעם לא בכוונה לפגוע,

וכשאני פוגעת אני יודעת להתנצל.

אבל השאר פשוט איבדו כל קצה של טאקט ואנושיות שהיה בהם.

ולמה הכל בא על חשבוני?

ולמה אני צריכה לחזור הביתה לסגור את עצמי בשירותים ולבכות ולילל?

אני באמת לא מבינה. הסיבה היחידית שבגללה אני מסרבת לחזור לאופטמיות,

היא כי אני באמת לא מבינה - מה גורם לאנשים שאני הכי אוהבת לגרום לי להרגיש ככה?

כי כן בזמן האחרון אני מתבכיינת די הרבה, אבל אני חייבת להודות שהיום זה היה נוראי.

זה עבר את גבול הדמעות וכבר הפך לבכי שוטף שכבר הסתכלתי על עצמי במראה ופשוט לא זיהיתי את עצמי.

וזה הכל ביחד.

זה הלהרגיש לבד,

והערות המציקות,

והמבחנים, והעיוני לא עיוני,

ושנגמרה השנה,

ושאני רוצה להיות רזה אבל לא הולך לי,

הסחרחורות וכאבי הראש בשבועיים האחרונים,

המחזור, ההטפות מדיאן ואבא על התזונה הלקויה שלי.

על העובדה שהם מנצלים כל דבר שאני מתלוננת עליו ומקשרים את זה לתזונה שלי.

את ההטפות של דביר על כל דבר אפשרי,

את הצעקות מהן כי הן פשוט לא יודעת לתקשר בצורה אחרת.

הלבד הזה.

האוזניות שכל כך הצילו אותי היום.

האנשים האלה,

ואני משתגעת.

כי לא הגיוני פשוט לא הגיוני.

לא הגיוני שהכל בגללי.

היי אני לא כזאת נוראית!

עד שהביטחון שלי עולה, כולם דואגים לגרום לי להרגיש חרא עם עצמי.

שאני לא ארגיש עם עצמי בסדר לרגע.

כי מה לעשות שאני איך הם קראו לזה?

דרמהקווין?מופנמת?בעייתית מבחינת תקשורת?נוטה לדכאונות?עצבנית?צינית?.

כן וזה עוד לא הכל.

והאמת שכל כך נהנתי מהרשימה הזאת, כי תכלס זאת אני.

ואני אוהבת את עצמי כל כך.

שלפעמים עם כמה שזה נורא טוב לי שזאת אני.

שנשאר לי את עצמי, כי בסך הכל לא כזה נורא לי לבד.

לבד מתוך בחירה זה אחלה. רק שמבחינת החברה זה לא בסדר.

אבל לבד כי החברה בוחרת זה בסדר גמור, כמובן ומי יעז לומר אחרת?

לי נגמרו הכוחות.

אני מעדיפה לשמוח על הרגעים הקטנים

שלאט לאט אני הופכת אותם ליותר ויותר גדולים.

ואיך טלטול אמרה? (שכלכך התגעגעתי אליה)

בעוד שבועיים יש לי יומולדת!

ויאללה חסרים דברים טובים?

לא, תכלס לא.

ובאמת שלי נמאס לרוץ אחרי כולם.

בסך הכל אני די לבד, כלומר קצת לבד.

אבל לא לגמרי. ובנתיים זה מספק אותי.

כי האגו שלי כל כך בריצפה שאני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.

אז זין על העולם, כל כך זין על העולם.

תות.

אז יום שישי חגגנו חצי שנה.

מפחיד באיזו מהירות הזמן עובר ..

ויש לי את החודש הכי עמוס בעולם.

והוא גם אמור להיות הכי כיף בעולם.

חבל שאני לא מנצלת אותו כמו שצריך,

פשוט אין לי כלים בשביל זה .

הדבר היחידי שאני יודעת לעשות זה להתבאס,

ווואו אוהו כמה שאני יודעת להתבאס.

להנות הכי בעולם ברוק"צ ולחזור עם פרצוף באסה בגלל דברים כאלה מטומטמים.

ועוד מלא מלא מלא כאלה ..

כאילו על שטויות, וגם על דברים קצת יותר חשובים.

אבל בכל זאת.

אין לי כוח יותר מדי לדברים,

אבל זה חודש כזה חשוב כוסעמק.

די, אני רוצה להנות.

כי כן,

זה התחיל ברוק"צ וביום שישי היינו חצי שנה, והיום היה לי יום שדה.

ויום חמישי? יש לי את המתכונת הראשונה בחיים שלי!

ואני הכי מתלהבת בעולם למרות שדביר אומר שזה סתם.

ושבוע הבא אני בגיחה, ובעוד שבועיים יש לי יומולדת.

וטיול שנתי.

אבל הדבר היחידי שמעסיק אותי זה למה היא מבאסת אותי,

למה היא רבה איתי, למה הם מניאקים,

למה היה כזה מעפן ולמה הוא מזלזל,

ולמה מאחר לי המחזור,

ולמה אני מדממת בלי סיבה,

ולמה יש לי כאלה מיגרנות,

ולמה היא כל כך לא כמו פעם,

ולמה אני מבואסת בחודש הכי טוב בשנה הזאת?

למה כוסעמק, למה?

ולמה דווקא בטיול השנתי\יומולדת נופל ה"יום ירוק".

ולמה אני מפסידה את הפורום הראשון שלנו,

ולמה אף אחד לא טורח לעודד אותי

ועוד רק מבאסים יותר ..

וחוברת שיבוצים והמעבר שכב"ג כל כך קרוב פתאום ..

ועד שאני אוהבת את היותי טטניקית אני צריכה לעבור הלאה?

עד שהתחלתי לאהוב את השנה,

כי בתכלס זאת השנה הכי טובה בעולם.

וזה כל כך לא פר שזה נגמר ככה. בלי שניצלתי בכלל..

יהיה טוב אני מקווה.

תות.