פרק ב- Eramaan Viimeinen (Last Of The Wilds)
זיהיתי את פרצופו של אולי מאחורי הדלת, זכרתי אותו מאותו מעמד מביך הבוקר על הבימה כששלפתי את שמו.
"הגעת לכאן מוקדם יחסית" ציין, ואני הבטתי בשעון הקיר שהיה תלוי ממול לבמה. השעה הייתה חמש דקות לפני חמש.
"באמת?" שאלתי. הנחתי שאני אהיה היחידה שתיקח את המסדרון המאובק ההוא אל החדר הנידח. "ואיך אתה הגעת לכאן כל כך מוקדם?"
"החדר שלי קרוב" הוא ענה בסתמיות, אם הייתי מכירה אותו טוב יותר הייתי חושדת שהוא מסתיר משהו. אך לא הכרתי אותו כלל. הבטתי סביב בחדר המאובק. חומרי האיטום המיושנים שכיסו את הקירות, התקרה המקלפת, המדפים שהיו מלאים בספרי תווים ונתקלו בקצה השני של החדר הקטן מטים לפול העידו על כך שהחדר אינו, טוב, החדר הטוב ביותר שיש למוסד להציע. הוא היה שינוי מוחלט לנוף הלא מוכר של חדרי החדש. אך למרות הנוף המאובק ומיושן של החדר, הציוד בו פיצה על כך. בקצה החדר עמדה במה קטנה ועליה סט תופים שנראה מצוין וחדיש, עם מצילות שנצצו כאילו איש לא נגע בהן מעולם. על ידו עמד מגבר באס חדיש וגדול, גם במגברי באס לא הבנתי כל כך, אך ידעתי להעריך אותם כשנתקלתי במגברים טובים במיוחד. לידם זיהיתי דברים שדווקא כן הבנתי בהם. סטנד קלידים שנראה חדש וקל לשימוש, ועליהם מונחים קלידים שחברה טובה שלי בבית נהגה להשתמש בהם. אני מאוד אהבתי את איך שהם נשמעו. משני צידי החדר, ליד הקלידים והבאס, עמדו שני מגברי גיטרה מצוינים. אחד מהם היה מגבר TBX של איבנז, המגבר שבו השתמשתי בבית, רק בהספק גבוה יותר. השני היה מגבר מנורות מצוין. במרכז עמד מיקרופון מהסוג האהוב עלי. בצד החדר היו מספר עמודי תווים, כאלו שנראו חדשים ועמידים, בניגוד לאלו המתפרקים שהייתי רגילה אליהם בבית. ממול לכל המגברים והכלים, עמד שולחן קטן ועליו מחשב חדיש מאוד. על מסך המחשב הופיעה רשימת שירים ארוכה. הכרתי את חלקם. על ידו, עמדה ערמה של שישה מכשירים שלא הכרתי. פניתי לחבר את הגיטרה האהובה שלי אל מגבר האיבנז, ובינתיים, אולי ניסה להתחיל שיחה.
"ראית את הציוד הזה? הוא מעולה!"
"נכון!" הגבתי, מתרגשת מכל הציוד החדיש שראיתי. באותם רגעים שמנו לב שנינו לקולות המאבק של מישהו מאחורי הדלת המסובכת. "אני חושבת שהיינו צריכים להשאיר את הדלת פתוחה". ניגשנו שנינו לסייע לאדם המסתורי שעמד מאחורי הדלת. טורה, הקלידן, נכנס בסערה.
"אז כאן אנחנו עובדים?" הוא אמר בזלזול. ג'וני נכנס אחריו, מתאמץ למשוך משהו. הוא נכנס בלווית הגיטרה שלו ולנה, הבאסיסטית. "מצאנו אותה בדרך" טורה הוסיף. "אין לה מושג איפה היא".
כולנו שתקנו למשך כמה דקות, ג'וני ולנה התחברו למגברים. טורה היה ראשון, כרגיל, לשבור את השתיקה. "קיבלנו הודעה שאנחנו אמורים לראות כולנו במחשב". לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מאיפה הוא יודע כל כך הרבה. הוא הפעיל את המחשב.
דמותו של המנהל, בתוך חדר מעוצב ויוקרתי, אך להפתעת כולנו, קירותיו היו מכוסים בכרזות של להקות שונות. את חלקן הכרנו, את חלקן לא, אך המראה היה מרשים למדי. נראה שהוא מסתדר בכסא המנהלים הגדול שלו, ואז החל להסביר. "שלום לכם תלמידים! מזל טוב, זוהי החזרה הראשונה שלכם כהרכב! אני מזכיר לכם, עליכם להכין שיר עד לערב שבת- שיר טוב יגן עליכם מהדחה. שיר פחות טוב, עלול לגרום להדחתכם! זכרו לשמור על הכללים, אתם מצולמים בכל רגע נתון. לנוחיותכם, הכנו לכם רשימה של כמה מאות שירי רוק ומטאל שתוכלו לבחור, לכל השירים תוכלו למצוא על המכשירים שליד המחשב אקורדים ותווים שמתאימים לכלי עליו אתם מנגנים. אם לא זיהיתם, המכשירים האלו הם מכשירים חדישים שמנוסים לראשונה כאן אצלנו- הם מחזיקים מאגר אדיר של שירים וניתן לחבר אותם לכל כלי נגינה ולראות את התווים שלו. המכשירים האלו שלכם עד שתודחו מהתוכנית. טוב, שיהיה לכם בהצלחה!" הוא סיים והסרט נכבה. במקומו, נפתחה רשימת שירים שנראתה כמו רשימה באייטונס. החלטנו שניתן למחשב לבחור בשבילנו. לחצנו על כפתור השאפל ונתנו לו לבחור שיר. צלילי Ocean Soul של נייטוויש התנגנו לפתע בכל החדר. לראשונה מאז שנכנסה לחדר, פצתה לנה את קולה. "היי! אני מכירה את השיר הזה!" היא אמרה באושר. מבטה הישנוני ניאור לרגע תחת הפוני הבלונדיני שלה, אך חזק למצבו הטבעי בן רגע.
"מישהו פה לא מכיר?" שאלתי.
טורה, אולי וג'וני ענו שלושתם יחדיו "מכיר!"
"אז בואו נתחיל איתו" אמרתי בשמחה. זה היה אחד השירים האהובים עלי, בלי ספק של ההלקה האהובה עלי. חיברנו כולנו את מכשירי התווים החדישים. מסתבר שאני קיבלתי שניים, אחד למילים ואחד לטאבים לגיטרה. החלטתי לא לנגן בגיטרה בשיר הזה, העדפתי להשקיע את כולי בשירה. את המילים לא הייתי צריכה. מיד לאחר שכולם התחברו והתמקמו שמעתי שוב את ריף הקלידים המוכר מבוצע בשלמות שלא שמעתי מאודי, אולי רק בביצועו המקורי של תומאס. הצטרפתי אליו בשירה ושאר הכלים הצטרפו זה אחר זה בסדר המתאים, הנגינה הייתה כמעט מושלמת. התופים היו נקיים ובקצב, הגיטרה הייתה מדויקת כל כך.. אך ההפתעה הגדולה לכולנו הייתה הבאס. עם כמה שהיא נראתה לא מרוכזת או ישנונית, ברגע שהרימה את הבאס ידיה שלטו בה בצורה מושלמת. היא הייתה באסיסטית מדהימה. באיזור הפזמון, הרגשתי שיש לי מזל. ההרכב שלי היה מדהים. שיימנו את השיר הזה והמשכנו לנגן עוד ועוד שירים. התחלנו לראות כי יש לנו חיבה לסגנונות דומים כל שיר שנבחר, גם אם מישהו הכיר אותו קצת פחות, בוצע בצורה מושלמת. ניגנו ללא הפסקה. היה זה אולי שהבחין לפתע כי השעה הייתה כבר שמונה ורבע, והיינו אמורים להתייצב כבר בחדר האוכל.
"אין הזמן טס כנהנים" ג'וני אמר, כולנו הסכמנו. התחלנו לארוז את חפצינו במהירות ויצאנו לכיוון חדר האוכל. כולנו ניסינו לכוון אל המקום הנכון באמצעות המפות, אך הלכנו שוב ושוב לאיבוד. לבסוף באיזור רבע לתשע הגענו לחדר האוכל. מספר תלמידים הגיעו אפילו אחרינו, והנחנו שזה בסדר כיוון שהייתה זו הארוחה הראשונה וכולם הלכו לאיבוד. חדר האוכל לא היה גדול. קירותיו היו לבנים ובמרכזו היו חמישה שולחנות ועליהם מפה חד פעמית לבנה. מכל צד של שולחן היו חמישה כיסאות ירוקים, ועל כל שולחן הונח סכום וכוס אל מול כל כיסא. שלושה שולחנות כבר היו מלאים, נראה שכולם ישבו לפי ההרכבים. נשאר מקום לעוד שלושה הרכבים, חלקם כנראה עמדו. בקצה חדר האוכל לכל אורך הקיר היו מטעמים בכמויות גדולות, שהתאימו ל50 ילדים שלא אכלו דבר כל היום. חמשתנו הנחנו את כלינו על קיר ליד דלת הכניסה, ליד עוד עשרות כלים. לקחנו מגש והעמסנו עליו אוכל רב. היינו רעבים מאוד. היינו הראשונים להתיישב בשולחן שנותר פנוי, השולחן השני כבר הספיק להתמלא. התחלנו לאכול כשהרכב נוסף התיישב לידינו. כשהוצאתי את פני מהצלחת שמתי לב שהייתה זו הלנה שישבה לידי. ג'וני ישב מצידי השני, בקצה השולחן. ישבנו כולנו, דיברנו, אכלנו וצחקנו. לרגע קצר הרגשתי רגלים שהתחכחו ברגלי משני צדדי. ג'וני והלנה הביטו בי שניהם בחיבה, ולאחר מכן אחד בשני באיבה וחזרו במבט נכלם לצלחותיהם. האולם שקק והיה מלא כולו בתלמידים נרגשים. לפתע האולם כולו השתתק, והמנהל נעמד על כיסא בקיר הצדדי של האולם.
"איך עבר עליכם היום?" הוא שאל בצרחת שמחה. את תשובתו הוא קיבל בצורת צרחות ומחיאות כפיים רועמות, כולם הצטרפו אליהם. "טוב, תהנו לכם מהארוחה, אני לא אפריע הרבה. רק רציתי להודיע לכם שבניגוד למערכת הרגילה שלכם, מחר בבוקר לא תלמדו כלום ובצהריים תלמדו תיאוריה. ביום רביעי יש לכם לימודים כללים כל הבוקר, ולאחר מכן האתגר הראשון שלכם! אבל לפני שנתחיל ללמוד, היום מותר לכם להנות קצת. כשתסיימו לאכול, תחזרו לחדרים ותתארגנו, בעשר תתחיל פה מסיבה ענקית עם הופעה של אמן אורח!" חדר האוכל רעד מרוב הצרחות ומחיאות הכפיים של כל התלמידים. המנהל קינח ב"בתיאבון", ירד מהכיסא ויצא מהאולם. סיימנו במהירות לאכול, פינינו את כלינו ופנינו לחדרנו. צעדתי יחד עם הלנה ולנה, ובמהירות הצטרפו אלינו גם סגה ויולה. הסתבר לנו שעם כל הריבים שלהן קודם לכן, הן ניגנו באותו הרכב והתחברו במהירות. נפרדנו ארבעתנו מלנה ליד חדרה, והמשכנו לדבר ולצחוק עד לחדרנו. דיברנו מעט על מוזיקה, ומעט על בנים. כשדיברנו על מוזיקה סגה ויולה לא אמרו הרבה. ראינו עליהן שהן לא קרובות מדי לתחום המוזיקלי שלנו. כשדיברנו על בנים, אני והלנה שתקנו. באותם רגעים הלנה הביטה לצדדים במבט מהורהר. אני לא אמרתי דבר כיוון שלא הצלחתי להפסיק לחשוב על אותם רגעים בחדר האוכל, על המבטים של ג'וני והלנה בי וזה בזו. פחדתי, אך גם הרגשתי טוב.
הגענו לחדר והתארגנו מהר. שמתי לב שעל מיטתי הונח פתק, אך היה עלינו להתארגן מהר. לא הספקתי לקרוא אותו, אך תהיתי מי הניח אותו. הלנה וסגה הגיעו לחדר האוכל עם כליהן, הנחתי ששלושתן הגיעו היישר מהחזרה גם הן, אך הנחתי לכך. התלבשנו ארבעתנו. אני לבשתי כרגיל, ג'ינס וחולצה של להקה. כרגיל, וכיוון שחולצות כאלו הרכיבו את רוב המלתחה שלי, לבשתי חולצה של נייטוויש. הלנה לבשה ג'ינס פשוט וקרוע מעט, וחולצה של הלהקה tarot שכנראה שתינו אהבנו, כיוון שהייתה לי אותה חולצה בדיוק. סגה לבשה טיץ ארוך בצבע ורוד בוהק ועליו מכנסי ג'ינס קצרצרים, וחולצה קרועה וורודה למדי שעליה נראתה דמותו של הארנב הקטן והצהוב מhappy tree friends. יולה לבשה חצאית ומתחתיה גרביוני רשת, ומחוך תואם, הפעם בצבעי כחול.
אחרי שסיימנו להתארגן, יצאנו כולנו אל הרחבה. קולות מוזיקה עממית פינית מילאו את הרחבה עוד לפני שהגענו. תלמידים רבים צרחו באושר וכשראינו מי העומדים מולנו התרגשנו גם אנחנו. להקת הפולק מטאל הפיני המצליחה ביותר בעולם נראתה מולנו, קורפיקלאאני. התרגשנו מאוד כיוון שמעולם לא יצא לנו לראות אותם בהופעה. הם בקושי הופיעו בפינלנד, וגם אז, כרטיסים היו מאוד קשים להשגה. כולנו רקדנו בטירוף, הבנים החלו פוגו ואפילו בנות הצטרפו. לאחר כשעה וחצי ממיטב להיטיהם של הלהקה שכולנו כל כך אהבנו, הם הודו לכולנו וירדו מהבמה. שירי להקות שונות, שאת חלקם זיהיתי וחלקם לא, התנגנו בקולי קולות וכולם המשיכו לרקוד בטירוף. היה אדם בעמדת דיג'י גבוה ורחוקה שלפתע אמר "כל מי שיודע לרקוד ריקודי עם שיעמוד עכשיו במרכז הרחבה, השיר הבא הוא בשבילכם!" הנחנו שהוא ישמיע שיר נוסף של קורפיקלאאני, ואכן צלילים שהכרתי החלו להישמע ברקע. לקח לי מספר שניות עד שזיהיתי את השיר, last of the wilds מהאלבום החדש של נייטוויש, ולאחר מספר שניות את קולה של סולנית להקת אינדיקה שחברו אל נייטוויש בגרסא ווקאלית מדהימה לשיר הזה. בנים ובנות רבים נעמדו בשורות ואנחנו עמדנו מסביב והבטנו בהם. קולות צחוק ומחיאות כפיים רבות נשמעו.
לאחר כמה דקות נוספות של ריקודים נמאס לי מעט והלכתי לשבת על המדרגות בצידי הרחבה. מספר בנים הציעו לי לרקוד איתם. הסכמתי לאלו שנראו נחמדים, התערבבתי עימם בקהל, אך לבסוף חזרתי לשבת. הם לא התעקשו ופנו לבנות אחרות. עצבות קלה נחתה עלי, חשבתי שוב ושוב על מה שקרה בקפיטריה. מחשבותי החלו לנדוד לכל מה שקרה לפני שעזבתי את הבית, בחופש המוזר ההוא. הורי לא הפסיקו להציק ולהפריע, רבתי עם וראשי היה קבור ברצפה. לפתע, מבין מחשבותי, הבחנתי ביד עדינה מוגשת מתחת לראשי. הרמתי את עיני והבטתי בג'וני ששאל במבט כחול ובקול רגוע ומקסים "רוצה לרקוד?" חייכתי וקמתי אליו. הוא הוביל אותי אל הרחבה בדיוק ברגעים שהמוזיקה נחלשה והדיג'י החל לדבר.
"הגיע הזמן למצוא שותף, כי אנחנו עומדים להרגיע את האווירה בקרוב!" התלמידים לא בחלו בבנות זוג. הם תפסו כל מי שהייתה קרובה אליהם, והבנות, הלכו עם כל מי שהציע להם. מספר בנים לא מצאו בנות זוג, אחרי הכל, היו יותר בנים מבנות. חלקם פנו לחדריהם, כמו גם כמה בנות, חלקם ישבו בצידי הרחבה, ושניים אפילו רקדו זה עם זה. ברקע התנגן שיר שקט על אהבה שלא הכרתי, וג'וני הוביל אותי בצעדי ריקוד פשוטים אך כה מושלמים. הוא הביט בעיני במבטו הכחול העמוק ורק באותם רגעים נזכרתי עד כמה התגעגעתי למבט הזה, המושלם הזה.
ג'וני הצמיד לאיטו את שפתיו לאזני ולחש לי "את יודעת.. מאז שנפגשנו, לא היה יום שלא חשבתי עלייך.. כל כך התגעגעתי". הבטתי למעלה וחייכתי אליו, בהסכמה. נצמדתי אליו עוד יותר והנחתי את ראשי על כתפו. דמעות נקוו בעיני, דמעות של אושר. כל כך התגעגעתי אליו, רק עכשיו הבנתי עד כמה. המשכנו לרקוד ככה עוד קצת, עד שהמוזיקה התחילה להתחלף וחזרה לעוצמה שהייתה קודם.
"את רוצה ללכת לאנשהו לדבר?" הוא שאל, ואני הנהנתי בהסכמה. הוא הוביל אותי אל מחוץ לרחבה, ומשם הלכנו לא הרבה אל כר דשא רחב ומוריק, שהתלמידים האחרים כנראה לא ידעו עליו. שכן, אם ידעו, היה הוא מלא עכשיו בנערים ונערות צורחים, או רוחצים במימי האגם הצלול שהיה בקצהו, בוהקים באור הירח המלא שהאיר מעלינו. בקצה האגם הצלול היה יער עבות ואחריו ניצבו אותם הרים שהקיפו אותנו, פסגותיהם המושלגות נצצו באור הירח.
התיישבנו על הדשא, ג'וני כרח את ידו סביב כתפי. הבטנו שנינו בירח, ובהשתקפותו באגם הצלול. ג'וני סיפר לי על כמה שהוא התגעגע אלי, על כמה שהוא אוהב אותי, ואני חיבקתי אותו חזק וחשבתי לעצמי, כמה שאני מרגישה אותו דבר. ועם זאת, ליבי לא היה שלם. הייתה בי הרגשה כאילו יש משהו שאני מפספסת, כאילו הכול צפוי מדי, ברור מדי, ידוע מראש. ידעתי שמשהו לא בסדר, אך המשכתי בכל זאת.
נתתי לו ללטף את פני ולאט לאט הוא הניח את ידו מתחת לסנטרי והרים את פני אל מול פניו. הבטתי בעיניו הכחולות והעמוקות. מבטו היה נחוש, ועם זאת מבולבל. עוצר את עצמו, ועם זאת מאושר. פנינו התקרבו לאיטם, שפתיו האדומות הושטו קדימה וכמעט נגעו בשלי כשלפתע נשמע קול רחש מבין השחים. שפתותינו כמעט ונצמדו, אך ראשינו הסתובבו במהירות כאחד לכיוון הרעש. קולות ריצה, ענפים נשברים ובכי חרישי נשמעו כמתרחקים. התרוממתי לכיוון הקול, מ שכנרא הפתיע את ג'וני. מבטו ננעץ בגבי כשהתקדמתי לכיוון השיחים שהובילו אל רחבת האקדמיה. הוא נשאר לשבת עוד מספר שניות, אך התרומם במהירות והדביק את קצב הליכתי המואץ.
עד שהגענו לרחבה, קולות הבכי כבר הספיקו להיעלם. תלמידים מעטים עוד נותרו לרקוד לצלילי שירים עייפים שסיימו את הערב. השעה כבר הייתה כמעט שלוש לפנות בוקר, ואני פניתי ללכת לחדרי. נופפתי לשלום אל ג'וני, שנותר המום מאחורי. מחשבות רבות הציפו את ראשי. ניסיתי להבין מה אני מרגישה אל ג'וני, האם אני מרגישה משהו ולא סתם משלה את עצמי בכדי לא לפגוע בו.
הגעתי אל חדרי, הדלת הייתה נעולה. נכנסתי בשקט, במידה ושותפותי לחדר כבר ישנו. הבטתי פנימה, ושתי המיטות התחתונות היו ריקות. יולה וסגה כנראה נשארו לרקוד אל תוך הלילה. נכנסתי בשקט כדי לא להעיר את הלנה, אך לפתע "נהנית?" חרישי אך עירני למדי נשמע מתוך החשכה. לחשתי "כן" מהורה, ותהיתי מה היא עושה ערה בחושך. עליתי אל מיטתי ובאור הירח שבהק דרך החלון הסגור הבחנתי בספר שקראה. לא הצלחתי להבין את שמו מהמרחק ובחושך, אך הבחנתי בפנטגרם מדמם שבלט מהכריכה ונצץ באור הירח.
אחרי מספר שניות בהן שכבתי במיטתי וחשבתי, נזכרתי במכתב שראית שהונח עליה קודם לכן. מצאתי אותו מתחת לשמיכה ופתחתי אותי בעדינות. מילה יחידה, "לאלזה" הופיעה בכתב מסולסל ומוזר על העטיפה. פתחתי את המעטפה החומה בהירה, ובתוכה נכתבו שלושה משפטים קצרים באותו הכתב המסולסל והמוזר.
"איה,
את חייבת לפסול את עצמך. את מוכרחה להוציא את עצך מהתוכנית כמה שיותר מהר או שתפגעי.
ותתרחקי מג'וני, מהר."
המכתב נחתם באות J בכתב מסולסל שהזכיר מעט את הJ בסמל של טאריה, בכתב עדין וכמעט בלתי נראה.
מחשבות רבות ותהיות מפוחדות ליוו אותי עד שנרדמתי, מבוהלת.
כאן מסתיים הפרק השני, תודה רבה לכל המגיבים!
אני מעריכה מאוד את הביקורותשלכם ומשתדלת ליישם אותן, אז בבקשה, אל תחסכו ממני.
בעקבות כמה דברים שנאמרו לי אחרי הפרק הראשון, חשבתי להעביר את הסיפור לפורמט של גוף ראשון. אשמח אם תגידו לי מה דעתכם, האם כדאי לשנות.
שימו לב שהרשימות בצדדים מתעדכנות, שווה לעקוב!
ושוב, תודה לכל הקוראים (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: