Before The Devil Knows You're Dead -
"אוי אלוהים" חשב לעצמו ג'וני בדרך לשדה התעופה "עד שהשתחחרתי ממנה" הוא מלמל לעצמו. נהג המונית לא הפסיק לשאול, ניסה לפתח שיחה "לאן אתם יוצאים הצעירים היום?" "את מי אתה אוהד בכדורגל?" "איזה גיטרה זאת?". ג'וני רק ביקש שיהיה בשקט, הוא לא יכל לסבול יותר את השאלות חסרות הטעם האלו. הוא רק רצה לחשוב עליה. היה בה מין משהו מרוחק כזה, הוא ראה אותה כמין מישהו מהצד שמסתכל על מישהי כל כך מחוץ לליגה שלו. הוא ידע שזה לא נכון, הוא לא היה מתקבל אם הוא לא היה מגיע לרמה שלה ובכל זאת, הוא ראה בה משהו מיוחד. כל המחשבות האלו אפפו אותו, בעוד הוא משתדל לענות בסתמיות לשאלותיו של הנהג ב"כן אה?" "לא..." "אמ.. לא יודע" ועוד תשובות שלא הקדיש להן מחשבה מעבר למספר השניות שנדרשו לו להוציא אותן מהפה אחרי ששמע את מילת השאלה. הוא הביט דרך החלון בנופיהם הלא מוכרים של פינלנד, המדינה שבקושי שמע את שמה עד שאמו הודיעה לו בקול בוכה "עכשיו כשאביך עזב, ניאלץ לעבור לגור אצל הדודים שלי בפינלנד". הוא בכה, אבל הבין שאין לו ברירה. הוא לא שם לב לדרך, אלא ראה בעיני רוחו את דמותה. הוא הצליח לא לשים לב עד אשר הוא הרגיש הדיפה מאחוריו והמונית התהפכה. הנהג שלא שתק לרגע קודם לכן השתתק, עיניו נעצמו. ג'וני שכב על תקרת המכונית ההפוכה, רואה מסביבו דם רב, לא בטוח אם הוא שלו או של הנהג המסכן ששכב דומם כמת. הוא צעק לעזרה, אך איש לא שמע אותו. הוא רק קיווה שמישהו יגיע בזמן.
שמי הוא אלזה, אך כולם קוראים לי איה. מהיום שנולדתי אפילו הורי קראו לי ככה. סבי היה היחיד שקרא לי בשמי. במשך כל חיי שנאתי זאת, אך מהיום שהוא נפטר התחלתי להתגעגע לזה. אחותי זכתה לכך בביקור אצל המשפחה של סבי, אך אני לא. לפני כארבע שנים, סבי נפטר ובאותו קיץ היה כינוס של כל בני המשפחה שלו. כולנו הצטערנו שהוא לא יכל היה להיות שם. התארחנו אצל בן אחיו ומשפחתו בישראל. אני הייתי לבד.
בדרך חזרה הביתה, להלסינקי, המטוס שלנו נאלץ לנחות בברלין, היתה בו בעיה ואותנו שלחו לטיסה הבאה שהמשיכה לפינלנד. בזמן ההמתנה ישב על ידי נער, בן גילי, שהבחין בחולצת ה"נייטוויש" שלי והחל לדבר איתי. הוא לבש חולצת "מטאליקה" ומההתחלה לא הערכתי אותו יותר מדי. הוא נראה ככזה שלובש חולצות של להקות בשביל לעשות רושם.
"נוסעת או חוזרת?" הוא שאל בנימת גיחוך.
"חוזרת. ואתה?" שאלתי בנימוס.
"לא ברור עדיין, נוסע לבקר דודים, אולי נשאר שם" הוא ענה בעצבות, ריחמתי עליו.
"איפה הם גרים?"
"טורקו. איפה את גרה?"
"בהלסינקי, על האי"
"וואו..." הוא לחש וניסה למצוא מוצא, הוא התרכז באייפוד שנח על ברכי ועוד פעל חלושות. "מה את שומעת?"
"where eagles dare של מיידן. מכיר?"
"בוודאי! הם אחת מהלהקות האהובות עלי! איזה עוד להקות את אוהבת?" באהבתו למיידן הוא חיפר על גישתו המביכה מעט.
החלפנו בינינו שמות של להקות, טעמנו המוזיקלי היה דומה מאוד. בטיסה, המקום לידו היה פנוי וישבנו יחדיו. דיברנו לאורך כל הטיסה, ונוצר בינינו קשר מיוחד. כשנפרדנו והעמסתי את המזוודה הקטנה שלי על המכונית של אבי, נזכרתי שלא ביקשתי ממנו מספר טלפון, כתובת מייל, או כל דבר אחר שיעזור לי לזכור אותו.
עם השנים זכרונו חלף ממני, הוא עוד חזר אלי בלילות לפעמים, אבל תוך ארבע שנים כבר הספקתי לשכוח אותו.
"האקדמיה לרוק!" צרחה הטלויזיה בתחילת החופש הגדול שלי, באותו הבוקר קיבלתי את תעודת סוף השנה של כיתה י'.
"אם אתם בני 15 עד 18, אוהבים רוק, יודעים לנגן, ויודעים שיש לכם כישרון- הצטרפו אלינו!" ציפיתי לצעקה של הורי, והיא לא איחרה לבוא.
"איה! בואי למטה לרגע!" ירדתי אל הסלון בחוסר חשק, תוך ידיעה ברורה מה הולך לקרות. הורי טענו שיש לי כישרון, ידעתי לנגן על גיטרה וקצת על קלידים, ובעיקר שרתי. בדיוק הייתי בעיצומם של לימודי האופרה העצמיים, למדתי לשיר את כל שיריה של טאריה טורנון, הזמרת האהובה עלי. אבי טען שהשליטה שלי בגיטרה היא מושלמת, אמי אמרה שמעולם לא שמעה שירה יפייפיה כמו שלי. אני חשבתי שהם מגזימים. חוץ מזה, הפרסום היה לתוכנית ריאליטי. הדבר האחרון שרציתי היה להתפרסם במין דבר עלוב שכזה, רציתי שיכירו אותי בזכות הכישרון שלי.
אבל אמא שלי שכנעה אותי. מהרגע שהיא התחילה לא הייתה לי ברירה, זה כבר היה ברור שאני הולכת לאודישנים. הם היו קצרים, שרתי את wish i had an angel שהיה שיר האודישנים שלי בכל מצב, והתקבלתי. אף אחד לא היה יכול לדעת מה חיכה לי באקדמיה.
צעדתי אל תוך דלתות האקדמיה, כיתוב "time to rock" הופיע בענק על שער הכניסה. לאחר שנפרדתי מהורי, שומר גדול מימדים בדק את תיקי ושאל אותי האם אני מוכנה להיכנס למקום שממנו רק הקהל יוציא אותי בציטוט נורא מהפרומו. שנינו צחקנו. מלמתי משהו לעצמי ונכנסתי אל תוך שערי האקדמיה. שלושים וארבעה תלמידים כבר עמדו וחיכו ליד השער. מולם עמד המנהל.
"תכירו את אלזה!" כולם הריעו ואני ביקשתי חלושות "תקרא לי איה". הוא סיפר עלי קצת, איך הגעתי לאודישנים ושרתי שיר של נייטוויש, איך שכל השופטים התלהבו ממני, איך שאני מנגנת מצוין על גיטרה ואני הנחתי שהוא מגזים ככה לגבי כל אחד. צדקתי. במהרה הגיעו חמישה עשר תלמידים נוספים ועל כל אחד מהם הוא סיפר, נראה שלמצלמות. המצלמות היו נסתרות כדי שנרגיש שאנחנו לבד, אבל זה היה לי קשה. הנחמה היחידה שלי הייתה שהמורה שלנו לפיתוח קול תיהיה האחת והיחידה- טאריה. במרחק גדול יותר מכל האחרים, הגיע תלמיד נוסף. המנהל הציג אותו כג'וני, בחור גרמני שעבר לגור אצל דודיו בפינלנד. הוא היה מוכר לי, אך לא הצלחתי להיזכר מאיפה. עד שהוא ניגש אלי.
"איה. התגעגעתי." הכול חזר אלי, כל הלילות מחוסרי השינה, מחשבות על הילד ההוא, ג'וני בוי. אפילו את שם משפחתו לא ידעתי.
לאחר שכל 50 התלמידים הגיעו, החל המנהל להסביר.
"אתם הגעתם לאקדמיה למוזיקה, בה תלמדו שיעורים כלליים לפי גיל, תיאוריה לפי יכולת וכלי נגינה, ותורכבו בלהקות לפי הגרלה. כל תלמיד יודע שהוא הגיע לכאן על בסיס כלי עיקרי, ויוכל לתרום ללהקה שלו לפי כל כלי שהוא יודע לנגן עליו" אני לא ידעתי אם הגעתי על בסיס שירה או גיטרה, אבל הנחתי שאגלה זאת בקרוב. "מאחוריכם תראו כיסאות מסומנים לפי שמות שמחולקים ככה- הקבוצה הימנית ביותר ל10 סולנים, אחריה ל10 נגני באס, באמצע 10 מתופפים, אחריהם 5 קלידנים ו15 גיטריסטים. אתם מוזמנים לתפוס את מקומותיכם." הכיסא עם השם שלי היה בשורה הראשונה, בקבוצת הסולנים. התיישבתי במהירות וסקרתי בעיני את שאר התלמידים. הנחתי שהכמות הייתה מכוונת, 30 בנים ו20 בנות. חלק גדול מהבנות נראו לי מנופחות מאוד, גוונים בכל צבעי הקשת, מחוכים מהודקים, צמידים ושרשראות רבים מדי, חצאיות שלא החמיאו לגזרתן, מגפיים העומדים על פלטפורמות של מטר או שניים. מעט מאוד בנות לא נראו ככה, אולי חמש או שש, חוץ ממני. האחרות היו נעולות בנעלי עקב או אולסטאר צבעוניות. בעיני, כל הבגדים שלהן היו צבעוניים מדי. תכשיטים, חולצות צעקניות, ג'ינסים מעוטרים בפאייטים או בניטים. תהיתי מה יש להן לחפש במקום כזה. נערה אחת נראתה תוהה כמוני, לבושה בנעלי עקב, חצאית וורודה וחולצה תואמת, משקפי שמש גדולות וצעקניות ושרשראות ארוכות מדי. ראיתי כאשר היא נכנסה, מלווה בשלוש מזוודות בוורוד תואם, שהיא לא תישאר איתנו הרבה זמן. את רוב קבוצת הסולנים, 6 חוץ ממני, מילאו הבנות. השאר היו מפוזרות בין הקבוצות השונות, שתיים כמתופפות, חמש כבאסיסטיות, ארבע קלידניות. אף אחד מהבנות לא הייתה לבושה בדומה לי, אך כמעט כל הבנים כן היו. חלק גדול מהבנים היו בעלי שיער ארוך, כל המתופפים לפחות, כך גם הקלידן, ועוד רבים אחרים. הם לבשו ג'ינסים ולרוב חולצות של להקות. מטאליקה לחלוטין שלטה, מספר חפצים של נייטוויש עיטרו את חפציהם וגופיהם של הבנות. אני לבשתי חולצה של איירון מיידן. לאחר סקירה קצרה של שאר התלמידים, כולנו התיישבנו והמנהל המשיך לדבר.
"כפי שאתם יודעים, עדיין מדובר כאן בתוכנית ריאלטי וכל אדם שיתפס מפר את הכללים יפסל ויסולק מהתוכנית. אתם מצולמים כמעט בכל רגע נתון. בכל שבוע תתקיים הדחה, כשהצבעות הקהל בבית יהיו אלה שיקבעו. בכל שבוע יהיו שני אתגרים שכולכם תשתתפו בהם, הראשון יהיה אתגר קבוצתי לפי כלי הנגינה שלכם, 5 גיטריסטים שנבחרו לפי הגרלה הם חלק מקבוצת הקלידנים. האתגר הזה יהיה אתגר שכלי, מוזקלי או פיזי. בכל אתגר תזדקקו לכל הכוחות מהקבוצה שלכם, עליכם לשמור עליה מאוחדת! האתגר השני יתקיים בשידור חי בכל ערב שבת, והוא יהיה אתגר הרכבים. ההרכב שלכם יצטרך לבצע שיר שתבחרו ועד ערב שישי הקהל יבחר איזה הרכב הם אהבו הכי פחות, וההרכב הזה יודח מבית הספר. לבחירת ההרכבים נקרא בסדר אקראי לסולנים שיגרילו את שמות חברי ההרכב שלהם." התלמידים שישבו לידי קמו אחד אחרי השני והגרילו מתוך קופסאות שמות של תלמידים שלא הכרתי. אף אחד לא הוציא "ג'וני" כשהגיעו לערמת הגיטריסטים, הוא לא היה חלק מהקבוצה שהצטרפה לקלידנים. בזמן שחיכיתי להקראת השם שלי, נערה אחת שישבה מאחורי נעצה בי את מבטיה. למרות שנלחמתי בכך, הייתי מוכרחה להסתכל. היא הביטה בי במין מבט של שנאה, היא הייתה אחת מהבנות שלבשו חצאית ומחוך שלא החמיאו לגזרתן. ניסיתי להריץ את פניה במחשבותי, להיזכר מדוע המבט שלה מלא שנאה. כיוון שהיא כבר הייתה כשהגעתי, לא יכלתי לשמוע את שמה. ניסיתי להיזכר בשמה עד שהמנהל קרא לה לבמה. "יוהנה" הוא הכריז בקול, ואני נזכרתי. יוהנה הייתה חברה מאוד קרובה שלי בגן, ושתינו היינו מעלות ביחד מופעים. כולם אמרו שיש לנו כישרון, שבטוח נעבוד ביחד כשניהיה גדולות. עד ליום אחד, תחרות השירה הגדולה בבית הספר. נאלצנו לשיר כל אחת בנפרד, הגענו שתינו לגמר. אני ניצחתי בהפרש של 7 קולות. הוא שנאה אותי מאז, לא ראיתי אותה מסוף אותה שנה.
מיד כאשר יוהנה סיימה לשלוף את שמות חברי ההרכב שלה, המנהל קרא לי. הוצאתי את הפתקים אחד אחרי השני. מערמת הבאסיסטים הכרזתי "לנה", מערמת המתופפים "אולי", מערמת הגיטריסטים הכרזתי "ג'וני" ונאבקתי בהבאות השמחה שאיימו לעלות על פני ולחשוף את חולשתי. מערמת הקלידנים הכרזתי "טורה". הבחנתי כי הוא הקלידן היחיד.
נשארו עוד שתי סולניות וסולן אחד, וכאשר הם סיימו המנהל ביקש שקט, והמשך בהסברים. "סדר היום שלכם יהיה השכמה ב7, ארוחת בוקר ב7 וחצי. בימי ראשון תורשו לקום בזמנכם החופשי, ארוחת הבוקר תתקיים ב10. בימים שני ושישי תלמדו לימודים כללים בבוקר ושיעורים מעשיים בצהריים. בימי רביעי, תלמדו לימודים כללים עד השעה 12 ובשעה 4 יתקיים האתגר הקבוצתי. בימים חמישי ושלישי תלמדו תיאוריה בבוקר ולימודים כללים בצהריים. בימי שבת תלמדו תיאוריה עד השעה 12, ובשעה 9 לאחר ארוחת הערב יתקיים אתגר ההרכבים בשידור חי. הזמן המוגדר לחזרות הרכבים הוא כל יום מלבד יום רביעי, שבת וראשון מהשעה 5 אחר הצהריים עד 7 בערב. ארוחת הערב בשעה 8. מעבר לכך, אם תרגישו צורך, ובהסכמת כל ההרכב, תוכלו להקדיש זמן נוסף לחזרות. ארוחת הצהריים תתקיים בסיום יום הלימודים, בימים שבת, רביעי וראשון ארוחת הצהריים תתקיים בשעה אחת וחצי. כל אחד שיחסיר מאחד הארוחות יאלץ לספק הסבר משכנע מדוע.
"מספר כללים נוספים- אני הוא המנהל, ורק כך תפנו אלי. אל המורים תפנו כ"גברתי" ו"אדוני" אלא אם כן יאמר לכם אחרת. אין להתחצף או להפריע למורים בשיעורים. אין להחסיר שיעור בלי הסבר. אין לנהוג באלימות כלפי חבריכם לספסל הלימודים. הקשר עם העולם החיצוני אסור, מותר להשתמש במחשבים, והרשת מותרת באיזורים מסויימים בקמפוס, אך מרבית האתרים חסומים. שעת כיבוי האורות היא 11 בלילה, ואסור לתלמיד להימצא באיזור מגורי המין השני לאחר השעה 9. העישון, הסמים והאלכוהול אסורים בתכלית האיסור" עם אמירה זו מספר תלמידים נאנחו בעצב. שמתי לב שגם ג'וני, אולי וטורה מההרכב שלי נאנחו בהקלה. "אבל הכללים הכי חשובים הם- חובה להנות, וחובה לעשות רוק!" המנהל אמר זאת בנימה שחייבה את כל התלמידים לענות במחיאות כפיים ותרועות רועמות. "תלמיד שיפר את הכללים יסולק מהמשחק, וחברי ההרכב שלו יאלצו להתמודד עם חסרונו. ועכשיו, לאחר כל ההסברים, מתחת לכיסאות שלכם יש מפתחות עם מספר החדר שלכם עליהם. אתם תגורו עם עוד 3 או 4 שותפים שנבחרו באקראיות. הציוד שלכם כבר מחכה לכם בחדרים, יחד עם חדר החזרות של ההרכב שלכם ומערכת השעות שלכם עם מספרי החדרים. אתם יכולים ללכת לחדריכם ולהתרענן, ובשעה חמש על כל אחד ואחת מכם להתייצב בחדר החזרות ולהתחיל לנגן! בהצלחה לכולם!" עם מילים אלו ירד המנהל מהבמה וכל התלמידים הושיטו יד אל מתחת לכסאותיהם, שלפו את המפתחות, ורצו אל החדרים.
שלפתי את המפתח והמספר 13 הופיע בגדול עליו. בכניסה למתחם ראיתי את השלט שמצביע לכיוון "חדרים מס' 11-13". התקדמתי לכיוון החץ שהופיע עליו. התקדמתי לעבר החדר באיטיות, תלמידים רבים התרוצצו סביבי, חיפשו את החדר שלהם. פתחתי את דלת החדר שעוד הייתה נעולה, כמרמזת שאני הראשונה שהצליחה למצוא את החדר בבניין המסובך הזה. בחדר היו שתי מיטות קומותיים, לצד כל אחת מהן ארון המחולק לשני חלקים, חלון עם נוף לכר דשא רחב ובקצהו הרים מושלגים בפסגותיהם, שני שולחנות גדולים וארבע כיסאות, שני מגברים וסטנד לקלידים עם סט אוזניות לכל אחד מהם. על כל שולחן הונחו שתי ערמות של דפים ביניהם זיהיתי את רשימת החדרים, מפת הקמפוס ומערכת השעות. מתחת לכל ערמה הונח פוסטר, ומעליה הונח פתק עם שם גדול מתנוסס בראשו. על רצפת החדר הונחו ארבע מזוודות גדולות, על אחת מהן הונח קייס שזיהיתי כקייס של קלידים, על שתיים מהן הונחו קייסים של גיטרות. אחת מהן זיהיתי כשלי. על השלישית לא הונח דבר. בחרתי את המיטה העליונה והנחתי עליה את הגיטרה. הנחתי את המזוודה שלי באחד הארונות ופניתי אל ערמת הדפים שלי. ראשית קראתי את הפתק, בו היה כתוב מהו ייעודם של שאר הדפים, הזכיר שנית את הכללים, ובנוסף נכתב כי עלינו לקחת איתנו את כרטיס התלמיד לכל מקום אליו אנחנו הולכים, וכי כל ספרי הלימוד שאני זקוקה להם נמצאים במגירה שמתחת לשולחן. מתחתיו הופיעה מפת החדרים בקמפוס, השארתי אותה פתוחה כיוון שהנחתי שהיא תיהיה שימושית. בחנתי את מערכת השעות, כיוון שהיה היום יום שני, ראיתי כי מחר בבוקר יש לי שיעור תיאוריה עם מורה שאת שמו לא הכרתי, וכי השיעור הראשון שלי עם טאריה יתקיים רק ביום חמישי. הנחתי את מערכת השעות בצד ובחנתי את רשימת החדרים. הופיעו שם חדרים שימושיים כמו חדר לימודי הספרות והמתמטיקה, שיעורי התיאוריה ושיעורי פיתוח קול, ובתחתית הרשימה הופיע בכתב מחוק- "חזרות הרכב- חדר מספר 166". מיד לאחר שקראתי זאת, נכנסו שתי תלמידות נוספות אל החדר. אחת מהן הייתה לבושה במכנסיים קצרצרים וחולצה גזורה של האלבום החדש של "נייטוויש", "dark passion play". שיערה היה משוך בקוקו גבוה שנראה שהיה מסודר לחלוטין כשהגיעה, והספיק להפוך לפרוע לחלוטין. השניה הייתה לבושה בחצאית קצרצרה שנראתה מפלסטיק ובמחוך פלסטיק שחור עם פסים וורודים, שתאם לחצאית, וגרביוני רשת שחורים. שיערה היה פזור ואותות המאבק בין השתיים ניכרו בו. פרצופיהן היו מותשים ומספר שניות לאחר שנכנסו לחדר והביטו סביב, החלו להיאבק ביניהן על המיטה התחתונה בצד השני של החדר. מאבקן הצחיק אותי עד מאוד, אך לאחר מספר דקות הפסקתי לצחוק והצעתי להן את המיטה השניה. הנערה שהייתה לבושה בג'ינס קצר וחולצה של נייטוויש הניחה עליה את הגיטרה השניה. כשהבטתי טוב יותר על הקייס, וגם על המגבר, שמתי לב כי זוהי גיטרה באס. הנערה השניה התיישבה על המיטה התחתונה שהן נאבקו עליה מלכתחילה. אני חזרתי לערמת הניירות שלי. בפתק שהונח עליה, נכתב כי הפוסטר מיועד בכדי להשרות עלי אווירה ביתית והוא נבחר במיוחד מתוך הלהקות שציינתי שאני אוהבת. הפוסטר היה של נייטוויש שהייתה בלי ספק הלהקה החביבה עלי, בתמונה שמאוד אהבתי, כשטאריה עוד הייתה חלק מהם. תליתי אותו מעל המיטה שלי, ובאותו הזמן נכנסה נערה רגועה למראה, שהייתה לבושה בג'ינס בהיר ארוך וחולצה של להקה שלא הכרתי. שיערה היה אסוף בקוקו מרושל ונראה כי לא השקיעה במראה באותו הבוקר. היא הבינה את מאזן הכוחות בחדר במהירות והתמקמה במהירות. הבנות האחרות פנו לתליית הפוסטרים שלהם כשאני סיימתי עם שלי.
"שם, גיל, עיר, כלי" אמרה הנערה בחולצה הקרועה של נייטוויש. "אני אתחיל. סגה, 17, ונטה, באס"
אני המשכתי "איה, 16, הלסינקי, בעיקרון סולנית אבל מנגנת גם על גיטרה"
הנערה הרגועה אמרה "הלנה, 15, כפר ליד רובניימי, קלידים"
הנערה שלבשה חצאית ומחוך הוסיפה בחוסר חשק "יולה, 15, אספו, סולנית".
הבטתי בפוסטרים שהתנוססו מעל קירותיהם וראיתי על הקיר של יולה פוסטר של טוקיו הוטל, תהיתי למה היא כאן. על הקיר של הלנה התנוסס פוסטר של להקה שלא הכרתי, at vance. מאחורי החולצה שלה יכלתי לקרוא את שם הלהקה כמו שצריך, avantasia. הבטתי בשעון הקיר שהיה תלוי מעל החלון, השעה הייתה ארבע וחצי. "כדאי שנצא אל כיתות ההרכבים, עד שנמצא אותן..." הצעתי, והבנות נענו. כל אחת לקחה את הכלים, את מפת הבניין ואת רשימת החדרים. כאשר יצאנו מהחדר שאלה אותי הלנה "באיזה חדר ההרכב שלך?"
"166, ושלך?"
"165, זה בדרך שלך, איכפת לך אם נלך ביחד?"
התחלנו ללכת יחדיו, כששתי הבנות האחרות פנו לכיוון אחר. התחלנו לדבר על מוזיקה, על כלמיני להקות שכל אחת מאיתנו שומעת. היא הבינה מאוד במוזיקה, והסבירה לי שנייטוויש קרובים הרבה יותר לסגנון שהיא אוהבת, פאוור מטאל, מאשר לדברים שאני שומעת. היא הייתה בטוחה שתוכל לגרום לי לאהוב דברים נוספים וכשכמעט הגענו לחדר מספר 165 היא הבטיחה לי שאחרי ארוחת הערב היא תשמיע לי עוד כמה להקות ונפרדנו בברכת "בהצלחה". המשכתי לפי המפה, ופניתי אל תוך מסדרון אפלולי. לאחר הליכה בודדה שנראתה כנצח, הגעתי לחדר מרוחק מכל אדם שעל דלתו הוצבו שלוש אותיות בכתב מט ליפול "166" פתחתי את הדלת בדחיפה ובחריקה. מאחורי הדלת נשמעה צעקה "רק רגע!" ומישהו משך את הדלת מצידה השני. הדלת נפתחה וממולי עמד פרצוף מוכר.........
עד כאן הפרק הראשון, אשתדל שהבאים לא יהיו כל כך חופרים.
אשמח לתגובות, הפרק השני יעלה בקרוב (:
באודות תוכלו למצוא קצת עלי, קצת על הדמויות, תקציר של הסיפור.
וזהו
להת' D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: