"אהבה אמיתית 3000" קראו לה. תוצרת יפן, הפיתוח האחרון של סוני. דיברו עליה כעל המצאת המאה, הפיתוח המבריק ביותר בעידן הטכנולוגי. היא הייתה נגישה לכולם. כל רווק ניצחי שהיה לו צורך להתאהב כדי לכסות על תחושת הריקנות שלו, כל זוג שרצה לגוון את חיי האהבה שלו, כל איש עסקים מכור לעבודה שנמאס לו מהשגרה היומית השוחקת שלו, כל נער שרצה להבין מה זה המושג הגדול הזה שכולם מדברים עליו- אהבה, קנה דגם של הפלא "אהבה 3000", "האישה שתגרום לך להתאהב באמת" כמו שטענו שלטי הפרסומת בניאון בוהק.

והניאון לא שיקר. זאת אומרת רק קצת. אמנם "אהבה 3000" זכתה להצלחה מסחררת, עם התאמה אישית לכל לקוח, באריזות נוצצות ובמחיר סביר, אבל אחרי הכל זאת לא הייתה ממש אישה, אלא יותר בובה. אז נכון שזאת הייתה בובה שזזה, ומדברת (אבל לא יותר מידי),ומחייכת, ומחבקת, ומנשקת, אבל רק כשבאמת מתאים, ויודעת לתת כתף כשקשה, ולעודד כשצריך, ולדאוג לכל ככה שלך יהיה יותר קל, ולהתנהג בדיוק כמו שאתה אוהב,

אבל ראבק,

זאת עדיין בובה.

מאוד הרתיח אותי העניין הזה. איך שהציבור משתולל מאיזה בובה שאפשר לתכנת איך שאתה רוצה.

הדהים אותי שבעלים עוזבים משפחות בשביל מוצר חשמלי.

לא הבנתי איך אפשר לאהוב משהו שבא עם 3 שנים אחריות והוראות הפעלה.

כשחבר שלי קנה אותה לא ידעתי אם לכעוס או לצחוק.

התיאורים שלו על עד כמה שהוא מאוהב מעל הראש החליאו אותי.

מה קרה? מוגזם להתאמץ קצת בשביל לזכות באהבה של מישהי?

ישבתי איתו ועם ה"אהבה 3000" שלו בסלון, מנסה להתעלם ממנה כמה שיותר.

"תגיד, למה אתה כל כך אנטי?", שאלה אותי פתאום הבובה.

האמת שקצת נכנסתי לשוק, אבל לאחר כמה שניות של התאוששות עניתי לה, "אני לא מאמין שבאמת אפשר להתאהב בדבר כמוך, ומעצבן אותי שהוא חושב שאת סוג של פיתרון קסום לכל הבעיות שלו", הפנתי את ראשי לכיוון חבר שלי.

"אי אפשר להתאהב במשהו כמוני, אה?" היא ענתה, בטון קצת מתגרה.

"יש לה חוצפה, לבובה שלך", אמרתי לו.

"בחיי שאם את קונה אחת ולא מתאהב בה, אני משלם לך. בוא, נקפוץ ביחד לחנות, אני אתכנת אותה בשבילך, אני יודע מה אתה אוהב, ואם אתה לא חוזר אליי עם חיוך מרוח על הפנים תוך שבוע, אני משלם לך חזרה את המחיר של "אהבה 3000" (הוא לא אהב לקרוא לה בובה, מסיבה מובנת) פעמיים."

צחקתי. לא כי זה היה מצחיק, או כי הייתה לי עמדה נחרצת לכאן או לכאן, לצחוק זאת השיטה שלי לקחת זמן למחשבה כשאני מתלבט. מניתוח מהיר בראש שלי עלה המצב הבא:

אחד, אין מצב שאני מתאהב בחרא הזה, שתיים, ממש יתאימו לי עכשיו כמה מאות שקלים.

"יודע מה? אין בעיה. נקפוץ לחנות, נקנה בובה, ותוך שבוע אני יחזור לכאן עם חיוך מרוח על הפנים, אבל לא בגלל שאני מאוהב בפלסטיק הזה, אלא בגלל שאני אוכיח לך שאני מסוגל לעצור את עצמי מלהתאהב בדברים לא אנושיים, גם אם הם מתוכנתים להיות כאלה.", אמרתי בטון הכי אסרטיבי שהצלחתי לגייס.

עבר שבוע.

אני כאן, עם חיוך מרוח על הפנים, ועם 700 שקל פחות.