בננה יקירי, עברתי ועודני עוברת תקופה קשה. נפילה מהיי קצרצר אל באסה עמוקה. קח את זה כחיוב, שזו "באסה" ולא דיכאון. אני לא מרשה לעצמי ליפול לבור השחור הזה שוב. לא עכשיו.
התקופה הזאת התאפיינה בהרבה כאב, דאגה ותשישות. אדם שאני מאוד אוהבת נמצא במצוקה נפשית ופיזית קשה, ואני חוששת שיפגע בעצמו. הניסיון להוציא אותו, או פשוט להחזיק את הראש שלו מעל המים הוא לא פשוט. בעצם, כשאדם נמצא במצב כזה, אין הרבה שאפשר לעשות בתור חברים מלבד לתת לו לדעת שאתה שם בשבילו. אי אפשר לעודד בנאדם, לטעת בו תקוות מכל סוג שהן כאשר הוא רואה רק שחור בעיניים- הוא לא יכול לראות מעבר. כואב לראות בנאדם שאתה כל כך אוהב במצב כל כך קשה, במיוחד כשהוא נופל אל אובדניות.
מעבר לכך הייתה תקופה קשה בצבא, עומס רציני, עצבים מסוגים שונים, ובאופן כללי הייתה תחושב ששומדבר לא מסתדר יותר.
השבוע היה השבוע הארוך ביותר בחי, והוא עוד לא נגמר.
המלחמה הזאת מפחידה אותי בצורות שקשה לי לבטא במילים. אני לא מצליחה לראות בעיני רוחי איך המצב ישתפר, אך ממשיכה לקוות שזה מה שיקרה.
אולי פעם בחיי תהיתי איך זה היה להיות בני דור של הורי ודודי וחבריהם, אנשים שנלחמו במלחמות, איבדו כל כך הרבה מבני דורם, לחיות מלחמה. אמא שלי אמרה לי פעם משהו על זה שלנו הילדים אין זכרון על איך היה לפני 67', אין זכרון של 73'. מוזר.
עכשיו אני דואגת לכולם. לחלק (חברים שמשרתים בגבול בצפון) יותר מלאחרים.
אני מקווה שלפחות מי שקורא את הפוסט הזה הוא מישהו שחי בשקט מסויים, שנותן את החופש להתעסק באחרים.
בינתיים, עד שאני עולה חזרה על מדים, אני מנסה קצת להתנתק ממה שקורה, כדי לא לקרוס בעומס. עוד 11 חודש לשחרור, זה לא מעט.. אבל אני מאמינה (יותר נכון מקווה) שאני אעמוד בכל זה.
מאחלת סופ"ש קל לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
