נשבר לי, באמת שנשבר לי.. הגעתי למסקנה שעדיף לכל מי שמכיר אותי אני פשוט איעלם מחייו, והם יהפכו להיות איכותיים וטובים הרבה יותר..

אני באמת משתדלת, עושה את כל מה שאני יכולה בראיונות.. מה לעשות שאני כל כך מפגרת עד שאף אחד לא מוכן לקבל לעבודה מישהי כמוני? פשוט להמשיך להתקיים על חשבון ההורים, זה מה שמצפה לי בזמן הקרוב.. ואני לא אוהבת את זה, לגמרי לא.. שונאת את זה ושונאת את עצמי על ההתנהגות הזו והמחשבות האלו..

אבא כבר בחובות, אני לא חושבת שהמצב של אמא שונה משלו במיוחד, ואני פשוט ילדה מגודלת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה.. בקצב הזה אני אשאר לבד; בלי הורים, בלי משפחה (הרי מי הכבש השחור שם אם לא אני..?), בלי חבר (העתיד שלו כל כך מתוכנן.. לי אין מושג מה הלאה! [אם הוא לא יחליט לפני זה שאני בכיינית מדי בשבילו...]).. נמאס לי.. פשוט נשבר לי.

עד שכן החלטתי מה אני רוצה, תוך יומיים הכל השתנה.. אמא כבר מתחילה לחשוב שאני יושבת בבית רגל על רגל מרצוני.. נמאס לי מזה.. מה לעשות שאני לא מסוגלת לעבוד עם אנשים?! שאני לא מתקשרת הכי טוב עם אלו שאני לא מכירה?! שאני לא מספיק טובה לשום עבודה שאי פעם ניגשתי..?

אשכרה כבש שחור.. האכזבה הגדולה של המשפחה..

פעם נהגתי לחשוב ש"יש פרחים שפורחים מאוחר", ומי שצפה ב'מולאן', יודע על מה אני מדברת..

אני כבר לא מאמינה בזה......

הלוואיי שפשוט איעלם, זה יקל על כל מי שאני מכירה.

נתראה בשמחות... או שלא.