| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2006
12 ביולי
היום הוא יום שאני מזכיר לעצמי שלא לשכוח.
יום בו הלך מורי הרוחני.
האיש שלא וויתר על חיי.
הוא היה דמות אב ומורה לרבים.
ואני זכיתי למעט יותר.
עד היום אינני יודע מדוע נפלה הזכות הזו לי.
אָמוֹר
השכמנו מוקדם הבוקר בכדי להגיע למקום מנוחתו שבהרים.
כולנו טיפסנו בדממה. צללים נעים בחשיכה.
הגענו לחלקה הקטנה בהרים ממש לפני אור ראשון.
כאשר עלתה השמש ונגהה באבן הראשונה השתררה דממה.
הרגע הראשון של היום, שהוא כמו מצטרף ללילה שתם, כעוד רגע שלפני.
רוח לא נשבה.
ציפורים שתקו.
החום נמהל בקרירות הלילה.
ולאחר רגע, הגיעה רוח המזרח היבשה והיום התחיל לבעור.
מול ההרים של אָמוֹר.
מול הריו של לורקה.
אני בטוח שהם הביטו הבוקר ביחד למטה,
אל החבורה הקטנה שהתקבצה מול היום שהבטיח לבעור.
במקום הזה ובזמן הזה, בחרתי לקרוא קטע מתוך הסוויטה "אלבום לבן" של פדריקו גרסיה לורקה
יֵשׁ הָרִים
הָרוֹצִים לִהְיוֹת
מַיִם,
וּבוֹרְאִים כּוֹכָבִים
עַל גַּבָּם
וְיֵשׁ הָרִים
הַמִּתְאַוִּים
לִכְנָפַיִם,
וּבוֹרְאִים אֶת הָעֲנָנִים
הַלְּבָנִים.
והוספתי משלי:
תַּמָּה עוֹד שָׁנָה
שֶׁחוֹלֶמֶת אוֹתְךָ שׁוּב
פּוֹסֵעַ בֶּהָרִים
אַתָּה שֶׁנּוֹגֵעַ אוֹתִי בַּמָּחָר
לאחר זמן ירדנו מההר.
כל אחד לעיסוקי יומו.
והוא איתי.
לא מרפה.
אני חש היום מחובק יותר.
את הסונטה בלבן של לורקה תרגמתי לפני שנה וחצי.
ואת הקטע הזה כבר פירסמתי בעבר.
את הקטע הנוסף כתבתי כחלק מסונטה שלי שפורסם ממנה רק קטע קטן.
היום חשתי כי נכון לשוב אל שתי הסונטות האלה.
כי משהו בי מתחולל.
בהרים שגדלים בי.
הברכה שהעניק לי אמור בחייו מתחילה לקרום בשר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
