יומני אלפוחרה

אני משוחח עם עצמי בתגובות.

כמו לכתוב הרהור עכשיו ולהזכיר לי שלא אשכח.

כמו לכתוב בפנקס הרגשות שלי.

הנה מה שטמנתי בתגובות.

כך כתבתי: הוא באדמדם ואני בכחול.

פתחתי בתשע בערב שלשום עם דיווח על בעיה בפרסום הפוסט:

אם מישהו הגיע לכאן וראה ים של סימנים מוזרים שצמחו על הירח, אני מתנצל ביכולת הטכנית המוגבלת שלי, ובבגים הבלתי צפויים של ישרא שמופיעים ללא התראה.  כמו הטריגרים לכתיבת הפוסט הזה אולי :)

שעה וחצי אחרכך הגבתי לשדות:

אני הגעתי, תודה שהסברת והרגעת.

רוצה גלידה?

אתמול בבוקר כבר הייתי עם בקשה של בוקר:

גלידת זינגר תמיד.

מה עם גלידה תכלת, בצבע הסתיוי של דבורה?

אהה, דבורה מהפייסבוק שמשפיעה מכל טוב הגינה שלה בצבעי התכלת, התחילה להשפיע על הכתיבה שלי.

ידעתם שרק בשפות ספורות יש מילה מיוחדת לתכלת?

בשפות אחרות מדברים על כחול בהיר.

אם  כבר כחול, הוא הצבע הכי צעיר אצלנו.

מסתבר שבכל התרבויות הצבע כחול לא מופיע כלל, עד לפני כמה מאות בשנים.

חפשו בתנ"ך ולא תמצאוהו, אלא רק בהקשר לחול: כחול - כמו חול.

אולי אכתוב על זה פוסט כשvמלחמה הארורה הזו תעשה סימנים של די, אני כבר לא רוצה להכאיב כלכך.

נמשיך...

חצי שעה אחרי זה אני ממש מאושר:

הולך!

וואלה, זה נורא טעים!

תודה לך אוֹרי

מאיפה נולד פתאום אוֹרי?

מי ששם לב זה אחד מהכינויים שלי (שנולד בפייסבוק) –

שדות-אוֹרי עם החולם-אריה.  אפשר לבחור חיבוק עם שם אחד או לחבק אותי עם כל הכינויים.

אנמאוד (נורא) אוהב חיבוקים {}

עשר שעות אחרכך אני רומז לשדות על נוראות הבדיקה שעברתי

(מתאים כלכך לערב המלחמה – ועיניתם את נפשותיכם):

בזמן הבדיקה (אפשר להוסיף כואבת?), הייתי כולי באכילת גלידות צבעוניות.

מרווה גלידות בפארק,

ויונק גלידה ממניפות מלטפות.

אהבה ו- care.

ושוב דבורה סייעה לי עם המניפה שלה שסייעה לי ללכת למקומות אחרים.

לאו דווקא לדבורה.

לקח לו לשדות שש שעות להודות לי:

למדתי היום משהו!
תודה

שש שעות. אפשר למות מרוב ציפייה כזו ארוכה.

כן גם לעצמי למדתי לצפות.

ומתי הוא משיב לי, כאשר השישי באוקטובר כבר כאן.

כבר היום.  כאשר השמש מסרבת לזרוח.

מחבקת את אלפי ההרוגים.

גמני מחבק אותם וגם את כל הנערים בלבן שעדיין,

שלאחר 42 שנים מהלכים בין קירות וחוטפים מהלומות בחושך שעוטף אותם.

אותם אני מחבק הכי חזק והכי מכיל והכי עוטף שאני מסוגל.

ובבוקר הזכרתי לשדות, הוא הרי בעל הבלוג:

בוקר טוב שדות

בטוח ששמת לב שהיום הוא השישי באוקטובר...

מי יודע, תמיד אפשר לשכוח.

כלכך פשוט להזכיר וכך גם לזכור.

שעה אחרכך הוא עונה לי (הרבה יותר מהר מהשש שעות של אמש):

כן, וודאי!

ומכל הימים היום התכלת החשיכה, שבה למקורה הכהה משחור.

היום התכלת כבתה עם הרוח שנושבת בגני מאז השישי באוקטובר...

ושוב התכלת של דבורה כאן הבוקר.

היא רק החשיכה והכחול הכהה השחור שב לשלוט בעולם, כמו פעם, בימי התנ"ך כשרוח אלוהים הילכה בינינו.

אלא שהיום היא (רוח אלוהים - זכר ונקבה) לא עומדת לדין על הפשלות שלה.

רק אנחנו מעמידים את עצמנו לדין תורה.

והוא?!?!

מוזר לי ומכעיס לי גם!!

* *

אנזוכר אתכם שנפלתם.

תמיד אזכור ואזכיר אתכם.

לו תהא מנוחתכם שלמה

ולא יצטרפו אליכם נוספים...

מספיק ודי!!!

כך נאמר וכך עשיתי, וגם הבטחנו "והגדת לבנך".

וכך, לאחר שסיימנו את חד גדיא והקשבנו גם לגירסא הספרדית,

איכשהו התגלגלתי לסיפורו של סבא.  לסיפור שלו שהשתלב אל תוך חיי.

הרהורים וסיפורים אני מצייר על סבי עליו השלום.  אביה של אימי שנשא הכול במשך עשר שנות מנוסה ונדודים עד שהגיע לארץ ישראל ובאמתחתו תעודות המעידות על שמו, תכשיטים של סבתי עליה השלום ולב שנחתם לעולם.  שדיבר רק עסקים ותפילות ולא יותר!

כל בוקר על הגג אני מתפלל ומחכה לאנרגיה הנקייה של הבוקר.  מבקש לדעת עוד מעט על קורותיך סבא במהלך המלחמה.  ושוב הבוקר עולה והזריחה מבעירה אש בקצות העננים, מדליקה בי משואות.  מדגישה את האפילה.

היום אני בגילך סבא.  איני יודע מה היה עולה בגורלי לו הייתי צריך לעבור מלחמה נוראה ושנות הישרדות בסיביר ולהמשיך אחרי המלחמה את כל הדרך דרומה לגרמניה ולעלות לישראל.  מסע של עשר שנים במחוזות בלתי אפשריים.  בתנאים שאף אחד לא שיער קודם לכן.  ושוב אני מביט צרוב דמעות בשמש שעולה מתוך העננים הבוערים ומודה לך שעשית את כל המסע הבלתי אפשרי הזה בכדי שאוכל כילד לחבק סבא.  כדי שאוכל תמיד לחלום על ברכיך כאשר קלעתי צמות מזקן המשי הלבן והארוך שלך.

לוּ ידעתי בימי נערותי שיבוא יום ואת שמך אשא גם.

לוּ ידעתי שהשם שלך יישאני למקומות שלא ידעתי שקיימים בי.

לוּ ידעתי, הרי הייתי מבקש ומתחנן שתיפתח מעט את חותם השתיקה ותשלח ענפים מהקורות אותך אלי.   כך, כל יום אני כותב סרט חדש על איך נראה היום שלך סבא.  מנסה בעירוב זמנים מוזר לחזק אותך מול מוראות אותם ימים.

הכל החל לפני שנתיים וחצי, כאשר הוספתי לשמי את שם משפחת סבי.  מאז סבא מופיע לעיתים בחיי,  מכניס אותי למועדון הפרטי שלו.  אנמאוד שמח שאני, נכדו, נושא עתה שם שנכחד.  וכך גם בני הצעיר.

החייתי את שמו מתוך עולם זכרונות, של עולם שהולך ונעלם.

הבוקר עליתי לצלם את קולות התור.  אביב שהגיע. משהו דחף אותי.  גרם לי להקשיב לקולות אחרים.  זה סבא שהגיע.  בהיתי בפרחי השום והקשבתי.

"מרושש כבר מחלק גדול מתכשיטי המשפחה שסייעו לי לשרוד עד לכאן ומהסיוע שהגשתי גם ליהודים, שפגשתי בדרך, להמשיך במסלול חיים בעתות מלחמה קשים אלה.  הגעתי לבסוף לאותה עיירה בפאתי הצפון ואני מכתת רגליי בין בתיה ובתי המרזח שלה.  חוקר על מי שאולי ראה או שמע את אשר אירע לתלמידי הישיבה ולרבניה.  לא הרבה אינפורמציה מצאתי.  מעט מאוד תקווה ניטעה בי.  עד לכאן נשמרתי לנפשי, ובימים האחרונים כאן, הרבה קליפות התקרעו מגופי ונפשי.  אני מסתובב בבוקר זה עם זקן פרא בן כמה חודשים, לבוש בגדים מטולאים וקרועים ועיתונים שמצאתי במזבלה לפני יומיים, מרפדים את שרידי נעליי.  הקור מתחיל לאכול באיבריי הפנימיים. גם הברכיים כבר לא הכי שומעות את בקשותי לצעוד.  אין דרך ואין מוצא.  נראה כי כאן אסיים את חיפושיי ואת יכולתי להמשיך.  כשל כוחי.   הכוח למסע הזה היה בטחוני שבני הצעיר חי ואני אמצאנו.  אך הנה הגעתי לקצה הדרך, ואין שריד בישיבה ואין מי שיודע את מוצאות התלמידים.  אנוח מעט ואחשוב.  ארוכה היא הדרך שעברתי.  כנראה שנמנמתי על קש שפיזרו על השלג.  לאחר זמן, מישהו ניער אותי בתקיפות.  פקחתי עיניים נוטות להמשיך בתנומתן.  יהודי צעיר טלטל אותי וביקש ודרש שאבוא איתי, כי כאן סופי מובטח בקור הסיבירי.  אזרתי את כוחותי וקמתי, אספתי את מעט חפציי ונגררתי אחריו, מקשיב לקורות המרים של יהודי המקום.  לאיטי גופי הזדקף בכדי לנסות ולהקשיב למנגינה שמעבר למילים.  לקלוט את חום מארחי הטוב.  הוא הוביל אותי דרך סימטאות מתפתלות שנפש חיה לא צעדה בהם.  ריחות באושים עלו מחלונות פרוצים בחלק מהבתים.  העזובה ניכרה משרידים של רהיטים ושאריות בגדים שנפוצו לאורך הסימטאות.  מידי פעם הצעיר עצר וחיטט בערימה כזו או אחרת ונרתע מהריח הרע שעלה ממנה, או שבעט ברוגזה בערימה שהייתה אוסף של כלום שנשאר ממשהו.  גם אני התחלתי להתעניין בערימות האלה, והתאכזבתי ממש כצעיר שהוביל אותי לאנשהו.  משהו משך אותי לגבבה בולטת מהאחרות.  התקרבתי אליה בסתמיות כלערמות האחרות.  ואיך שבעטתי בערמה, גם ראיתי את השלולית הקטנה של שלג שהפשיר באחת מקצותיה.  השלולית והבעיטה שנתקלה במשהו רך הרתיעו אותי.  מה זה! עלה במוחי שלא הבין.  הצעיר התקרב וגילה את הערמה ובתוכה איש צעיר.  רגלי נחלשו מאוד.  היה זה בני! בני שהתקווה למצוא אותו הובילה אותי לכאן עלפני שנים ואלפי קילומטר של רוסיה.  כמעט קפוא לגמרי, אך עדיין נושם וחי!"

עד לסיום המלחמה עשו האב והבן, סבי ודודי, באותה עיירה.  לאחר מכן החלו במסעם לארץ ישראל.  אליה הגיעו בשנת 1949.

אנבטוח שעוד אשמע גם פרקים מהמסע המופלא הזה...

ובאותה הרוח, בטרם פרסמה שיר שכתבה באוגוסט האחרון:

כך הם רבים מהניצולים, בני אדם מקופלים בתוך שרידי בגדיהם.

כלכך עצוב.

לוואי ויקום הממסד של ישראל ויעשה מעשה.

כי לא עוד זמן רב נוכל אפשר יהיה מעשים, שירפדו במעט את חייהם הקשים מנשוא של חלק גדול מהניצולים.

הניצולים זקוקים גם הם ליום זיכרון.  כל יום.

הגיע הזמן שנוכחותם בתוכנו תיווכח בהווה, לא תישכח!

במותו, משה סילמן חרט בתודעה הלאומית את העצב הנורא.

את הכשלון האישי שהועצם על ידי הממשל, עד שהפך ללפיד לאומי של כאב וייאוש.

לפיד של אין מוצא.

יהא זכרו של משה סילמן כלפיד מאיר לתמיד.

לוואי ויהא זה הלפיד האחרון שיישרף!

הם חולפים בדרכם אל, גל אחר גל.

אין הלב יכול להכיל את כולם.

אף העין לא.

לא ניתן להבדיל היכן מסתיימת שורת המוות הנוראה של ימי השואה,

והיכן מתחילה השורה הקצרה של חללי מערכות ישראל.

שורה קצרה ונוראה באריכותה.

עבורי היא לא מסתיימת לעולם.

למדתי להצניע אותה רוב ימות השנה.

לזכור אותה לפני כל פינה.

אך להזכיר אותה רק פעמים ספורות.

ביום הזה אני נזכר וגם זוכר ומנסה להזכיר.

ביום הזה אני עצוב וגם מחייך.

ביום הזה אני זוכר לא רק את המוות הקשה, אלא גם את הצחוק והחיוך.

ביום הזה אני זוכר את החיים הנפלאים שהם העניקו גם לי.

הם תמיד באים, ברגעים קשים הם מופיעים.

כמו סבא וסבתא טובים ומחזקים.

הם באים לחזק ולכוון.

לחבק ולהעניק חיוך ושימחה.

אני נזכר איך לחשתי שאיני יכול כאשר נפלתי אפיים ארצה -

רקדן כבר לא אהיה לחשתי באוזני הרופאה בעייפות ובמרירות.

היא בקשיחותה הקימה אותי שוב על רגליי, ושוב נפלתי.

ומשום מקום-שכזה הופיע מודי.

מודי הרקדן.

מודי שידע לחייך בכל גופו.

חיוך שהיה עולה משפתיו וחוצה את עיניו.

חיוך מאיר עולם.

ומשם היה מקפיץ את השרירים במין אנרגיה שרק הוא הכיר.

מודי שלאחר הקרב ההוא הושלך למערכה של הנערים בלבן.

מודי שקיבל פני קלף של עור לבן, שקוף ודהוי.

מודי ללא שרירי הצחוק שהתאדו ואינם.

כל שרצה היה רק לרקוד.

לרקוד עם אבא.

לרקוד עם אמא.

לרקוד ריקוד אחרון.

הריקוד שאליו הם אף פעם לא הופיעו.

לקרב הזה הוא לא צויד ולא אומן.

לקרב הזה הוא הלך, נגמר ונגמר ונגמר...

ערב אחד הוא עלה לגג עטוף בסדין לבן.

כך סיפרו אנשים מהבית ממול.

הוא רקד את גופו ואת נפשו ושחרר את נשמתו.

ומודי הופיע כאשר נפלת ולא יכולתיי.

כי לרקוד הוא היה מוכן תמיד.

הוא הרים אותי על רגליי בחיוך השמור רק לו.

כל פעם הוא חייך עמוק יותר פנימה אליי.

הרופאה שתקה.

ואני כמריונטה מנסה ומנסה שוב ושוב.

לבסוף הצלחתי.

בזכותו של מודי.

שלא וויתר לי ועלי,

כמו שויתרו עליו.

יהי זכרו ברוך.

יהי זכר הנופלים ברוך.

אלה שבחייהם העניקו ומעניקים לנו חיים.

בואו נזכור

הבה נזכיר!!

זוועה!!

אני יודע שקראתם את הדברים שטליק כתב במסגרת הגדרת הנושא החם, אך הנה הם כאן שוב, כדי שאני אזכור אותם:

ביום רביעי בערב יחלו הארועים לציון יום השואה והגבורה.

מערכת הנושא החם מזמינה אתכם לקרוא את הנתונים הבאים: 198 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל, כ-32 ניצולים נפטרים מידי יום, כ-11,700 ניצולים מתים בשנה.

כל ניצול שני נחשב בודד, 10,000 ניצולי שואה עריריים חיים בישראל, אחד מכל חמישה ניצולים סובל ממצוקה נפשית, 16 אחוזים מהם סובלים מהפרעות חרדה, 4 אחוזים סובלים מהפרעות טראומה, 10 אחוזים סובלים מדיכאון.

מלחמת העולם השניה בה אירעה השואה הייתה לפני 67 שנים !!! הנתונים מדכאים, מה שיותר חמור שרק בהתקרב יום השואה אנחנו נזכרים באנשים האלה, מחבקים אותם לרגע ואחר כך ממשיכים הלאה.

מערכת הנושא החם קוראת מכאן לזכור את הניצולים יום יום ולא להפקיר אותם. נזכור את ששת מיליון הנרצחים ונעמוד דום לזכרם.

אמן טליק על דבריך.  כל מילה בסלע!

בימים ההם, בשואה היהודית באירופה, נכתב בדם פרק קשה בתולדות העם היהודי ועוצב מחדש מדף הספרים היהודי.  לפני כעשרים שנה התוודעתי לפנקס זיכרונותיו הלא יאומן של קרוב משפחתי משה פרנק,  יבדל לחיים ארוכים.  ילד בן 8 שעבר את כל מוראות המלחמה בנדודים ובבריחה מתמדת.  סיפור מדהים.  את פנקס זיכרונותיו: "להישרד ולהעיד" הוציא לאור בית לוחמי הגטאות ב- 1993, במסגרת פרויקט פנקסי עדות.

הספר הזה מלווה אותי כבר שנים, משמש לי סרגל התייחסות לחיים שלי ולי, כבעל זכות לחיות בדור התקומה, כאב לילדים חופשיים.  מידי פעם אני קורא בפנקס, מתפלל תפילות לחיים.  וודאי שהיום!

הספר מלא בקטעים בלתי אפשריים, על יכולתו של ילד קטן מול מכונת ההריגה הנאצית. קטעים רבים מצמררים בעדות הזו של הילד הקטן.  כבר הבאתי בעבר קטעים מהפנקס הזה.  הפעם בחרתי בקטע שמלמד על יכולת ההישרדות של משה פרנק, מתובלת בעוד אחד מהניסים שהילד הזה אסף במשך המלחמה.

הקטע מתרחש בחורף בתחילת 1943, ומתאר את גורל שארית היהודים שעדיין לא נשלחו להשמדה באיזור זאמושץ' (Zamość) שבדרום מזרח פולין:

במחנה קרלובקה (Karalowka) הועסקו יהודים ביבוש ביצות והכשרת דרכים עבור הגרמנים.  על אף הסכנה שבדבר, התגנבתי באחד הלילות לתוכו.  במחנה הזה היו עצורים יהודים מהעיר ומסביבתה ועוד עיירות אחרות.  הם עבדו קשה מאוד מהשכם בבוקר ועד החשכה; בגדיהם הקלים היו בלויים וקרועים ונעליהם (אם בכלל אפשר לקרוא להן כך) היו קשורת עם חבלים, סמרטוטים ועטופות עם ניר זפת. אחרי העבודה החזירו אותם לצריפים קרים.  לא היו מיטות – אנשים שכבו על הרצפה, ללא כל כיסוי.  היו כאלה, "המאושרים" בעלי המזל, שמצאו קרשים והניחו אותם על חביות סולר והנה לך "מיטה".  לפני שהלכו לישון, עמדו בתור בכדי לקבל את מנת המרק היומית, מרק ש"תוכנו" היה חתיכות קטנות של לפת קפואה.  פגשתי כאן כמה ילדים, שהיו "בלתי ליגליים" כמוני.  לעצירים המבוגרים הייתה בעיה איך להסתיר אותנו, וגם – איך להפריש ממנת המרק הקטנה, שנועדה לעובדים "הרשמיים", גם לנו.  אני מרגיש צורך להזכיר את אחד האחראים,  יהודי בשם גוטליב, שעשה מאמצים לשכנע את האחרים כדי שיסכימו להפריש קצת ממנות-הלחם הזעומות, גם עבורנו, הילדים.  המצב היה קשה – רעב וקור עז.  במרכז הצריף הגדול, ששוכנו בו כ- 30 איש, הוצב תנור-ברזל קטן סביבו הצטופפו לפי התור, דיירי הצריף אם כדי לחמם חתיכת לפת קפואה שאספו בשדות שבקירבת המחנה, ואם כדי להתחמם.  מצב הרוח היה ירוד.  יום קודם בואי, מת אחד העצירים מחמת הרעב והקור.  מרבית העצירים השתעלו, היו מלוכלכים, ורבים מהם – חולים. על אך הוראות הגרמנים, נשארו כמה מהם בצריפים בסרבם לצאת לעבודה.  ביניהם, זכור לי עד היום,  יהודי שפנה אלי ואל האחרים ואמר: "מה טעם בחיים אלה, הרי היום או מחר סופנו למות, אז למה לעבור עוד עינויים?"  והוסיף: "בואו לא נצא לעבודה, שיבואו וישימו קץ לחיי העינויים.  אני מכל מקום, נשאר.  מחר לא אצא לעבודה.  שיעשו בי מה שמתחשק להם!"

הכל היה הגיוני ונכון, אך לי היו אינסטינקט ותאווה עזה לחיים, לחיות ולו עוד שעה, ולו עוד רגע, עוד שניה!  לא רציתי למות, וודאי לא "להתנדב".  פעם בי איזה יצר עז לא להיכנע, לברוח, לחיות בכל מחיר...  ואכן, למחרת בבוקר, עוד בטרם זרחה השמש, הגיעו הגרמנים עם הכלבים, הקיפו את המחנה,  עברו בכל פינה ופינה.  את כל מי שלא יצא לעבודה הרגו בו-במקום, או הובילו אותו לאיזור ה"רוטונדה", ליד תחנת-הרכבת ושם הוציאוהו להורג.  המקום ההוא הפך לאתר השמדה של שארית היהודים, שבויים רוסיים ואנשי האינטליגנציה הפולנית.

באותו הבוקר, הילדה רחל אלבאום ואנוכי, הסתתרנו מאחרי חביות שעליהן הונחו קרשים ושימשו "מיטות".  בשוכבי מתחת לדרגש השינה המאולתר, תקף אותי רעד עז; בכל כוחי ניסיתי להשתלט על הלמות-הלב, שדמה לרעמים, אך – ללא הועיל.  בעת שהכלב הריח אותי ואת רחל ששכבה מולי וגם היא רועדת מפחד, ראיתי את המוות לפני עיני.  הגרמנים התכופפו לוודא אם מישהו איננו מסתתר, גערו בכלבים המתמהמהים ויצאו מהצריף עם אלה שנתפסו ועדיין לא נרצחו.  דממה השתררה, מין שקט בלהות כזה.  עד היום אני תוהה ואינני מבין איך בניגוד לאחרים, הכלבים לא גילו אותנו...  שנים התהלכתי עם המחשבה שאולי זה היה חלום וחזיון שווא כתוצאה מהמתח הרב עד אשר פגשתי, לאחר המלחמה, את רחל במחנה בקפריסין.  באותו מעמד אימתנו את אותו ה"נס" שקרה לשנינו והודות לו נשארנו בחיים וזכינו לראות במו עינינו את הקמת מדינת ישראל.  

אני לא יכול לסיים, בלי להתייחס שוב לניצולים שחלקם נמקים לנגד עינינו ואין מושיע.  האנשים שניצלו, לכולם אירע נס והם שרדו את המכונה הנאצית.  חלקם לפחות, לא שיער כי יבוא היום והם שוב ירעבו ויינמקו במדינת ישראל שקראה לקיבוץ גלויות והניפה את הדגל הכחול לבן, שלמרחוק נראה.

אני מקווה מאוד מאוד כי מצבם של הניצולים אשר חיים עדיין, יוקל על ידי הרשויות של מדינת ישראל.  הם הפנים שלנו...

הקיר הבוכה בכניסה למחנה בלז'ץ (Bełżec, בדרום מזרח פולין, לא רחוק מחלם - Chelm)

בבלז'ץ הושמדו רוב בני משפחתי.

לזכור ולהזכיר, ולא לשכוח!

יש על החוף מקום חבוי עם שלט אזהרה גדול.  המקום מוגבה מעט ומי שטורח לחצות את גל האבנים ואת גדר התיל הפרוצה, מגיע למה שנראה כמו בור מים ישן.  אולי באר מים. זה משונה, כי הבור הזה נמצא כמה עשרות מטרים מקו החוף.  קשה להאמין שהיו שם מים מתוקים בקרבה כלכך גדולה לקו החוף.  תמיד אני תמה כשאני יושב שם חבוי, מנסה לזכור מישהו אחר מבועה של זמן אחר.

לזכור, מאז שאני ילד אני זוכר את טקסי הזיכרון.  אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את "מגש הכסף" ואת בכיי החריש, המבויש.  ומאז כל שנה אני מאפשר למסגרת טקס יום הזיכרון לסגור עלי.  ילדוּת ונערוּת של זיכרונות שהוליכו אותי במסדרון אל נוכחותם של אלה שרק זיכרונם יוותר אחרי המלחמה הראשונה שנלחמתי בה.  אחר כך יהיו עוד מלחמות ועוד רוחות רבות שמבקשות זיכרון.  כלכך רבות הן הדמויות שאני רואה בימי זיכרון ועדיין אינני יודע לזכור.  יש ימים רבים שאני מועד לאחד מבורות השכחה ולא מצליח בכלל לצאת ולזכור.

ישבתי שם בוהה אל קו האופק, משליך אבנים אל תוך הבור, מנותק.  מרגיש שלא מרגיש את האוויר שחוצה את קיומי.  לפתע יכולתי לשמוע איך אבן אחת שפגעה במים, מעלה תמונה נשכחת.  שבתי למציאות והשלכתי עוד ועוד אבנים לבור וכלום.  ניסיתי שלא לטבוע במים שעלו מזיכרוני. שבתי למצב הבוהה שמקודם ושוב פעם אבן פגעה במים.  שוב עלתה תמונה. הפעם נתתי לה להציף את זכרוני.

ארבעה צעירים תמימים יצאנו לדרך.  ובדרך היה בור מים נטוש עם שלדי כבשים סביבו.  היה כבר קריר.  הלילה כיסה את הכול.  שקט של הכי לבד שיכול להיות.  ארבעה צעירים מעבר לקווי המלחמה.  מנותקים מהעמק שהשארנו מאחור, קשובים בכל תא מגופינו לאשר טומן הלילה הקם עלינו.  רק כוכבים מעטים בלילה מעונן.  אפילה.  אבן שניתזה מאחת הרגליים גילתה לנו את בור המים.  התמזל לנו.

לאחר יום וחצי בדרך חזרה הגענו שוב לאותו מקום, לאותו בור מים.  רק שניים שבנו, נושאים בצעדים כושלים ונגררים עוד שניים שהיו.  שם ראינו את המראות.  לא היו אלה כבשים.  שם שכחנו לזכור.

זה כל מה שנשאר בזיכרון.ארבעה סביב בור בלילה חשוך.

שניים ועוד שניים שכבר לא חיים, שוב סביב אותו הבור.

ובין הזמנים כלום.

חושך שחור.

מה היה שם, כנראה כבר לא אדע שוב.

גם ש' לא יודע.

כנראה ששם פגשנו משהו.

מין דבר שכזה שלא יכול לנו לזכור אותו.

מאז, קול אבן מוטלת לבור מעלה תמונת ארבעה סביב בור מים.

היום אני כבר יכול לספר את זה.

ולהמשיך ולהטיל עוד ועוד אבנים.

התמונה הזו כבר לא מאיימת להטביע אותי.

סליחה אני מבקש מ-ג' ו-י' שלא שבו.

קיוויתי שהאבנים שהטלתי לבור על החוף, נשאו את בקשתי.

ביום שישי עליתי לגג מנסה, מחפש את סבא.  היה יום כבד וגשום ולא מבטיח.  שום קרן שמש שמַקְלֵט הזמנים זקוק לו, לא נראתה בשמים.  לאחר כמה ניסיונות ירדתי מאוכזב הביתה.  בדרך למטה היה נדמה לי שצל עבר מחדרי כפוף על ערימת המחברות הישנות.  אחרכך בחלום ראיתי את סבא ביער יושב שפוף וכותב.  אני זוכר שרציתי להציץ מעבר לכתפו ונתקלתי בענף שהעיר אותי.  חבל, כמעט והצלחתי.  בעת שצחצחתי שיניים ראיתי את עיניי והכול היה רשום שם. הכול.  פלאים שכאלה.

'ימים קשים עוברים עלינו כאן.  אומנם החורף חלף, אך עדיין קר מאוד בלילות שביער.  עתה שיש יותר פנאי לחשוב, האביב מעיר את כל החבּוּרות של הנטישה והניתוק, של אי הוודאות לגורל המשפחה.  אני שואב כוח רק מהרצון שלי למצוא את בני היכן שהוא שם בסיביר.  לא ברורה לי כבר אם נכונה הייתה ההחלטה לסגת עם הצבא הרוסי.  המקומיים לא פחות מעוניינים לצוד נשמות יהודים.  כנראה משום שנפוצה שמועה שכמעט כל יהודי שנודד במרחבי רוסיה נושא זהב ותכשיטים על גופו. היה מוזר הפסח הזה.  לא יין ולא מצות, לא ספירת העומר.  ברכה ראיתי אם הצלחתי להשיג תפוח אדמה בימים האלה.  עדיין לא ברור לי איך ויתרתי על פת הלחם שקיבלתי בתמורה לכך שסייעתי לאיכרה אחת להעמיס את עגלתה שנתקעה בדרך סמוכה ליער.  עם חוסר המזון אני מסכין, מה שבאמת חסר לי היא התורה והמשפחה.  את נשיקות יום שישי עם בני המשפחה כאשר הייתי חוזר מבית הכנסת.  את החיבוק שלאחר ההבדלה.  ונשיקת ספר התורה, חסרה לי מאוד!  עתה אני מבין כמה כוח קיבלתי מאהבת המשפחה ומאהבת התורה.  אלה לא מילים, אלו חוטים מדלדלים ממני שאיבדו אחיזה, אולי לעד.  אני מקווה ומאמין שעוד יבוא היום ואתאחד עם בני ובנותיי ואזכה לראות נצרים חדשים לבני משפחתי.  אני מתפלל לכך יומיום ותמיד רואה את עצמי נושא ספר תורה ועיניי נוצצות מהתרגשות ושימחה.  כל כך חסרה לי האהבה.'

במסע הראשון שלי לפולין כתבתי על ספר תורה, או נכון יותר, על זיכרון של דף מספר תורה אשר נתגלה לאחר שנים רבות באחד מבתי העיירה של סבא.  דף, שכמו לב המשיך לחיות לאחר שנגדע הגוף שהוא שירת כל ימיו.  הדף לא מת.  הוא חי וזועק את שהיה.  את הביזה והשריפה.  את האצבע שהורתה אותו פעם בשנה.  כמו שעון עתיק שנעמד מלכת.  אין יותר אצבעות שיחלפו בין אותיותיו. דממת ההיסטוריה שהוא קופל בתוכו מרגע אחד של ניתוץ וביזה.  מאז הוא רק אור דהוי שמסרב לכבות.  מסרב לפנות את מקומו בין דפים אחרים של היסטוריה.  כדי שנזכור.  כדי שיאירו מילים אחרות את חיינו.

ושוב היום סבא בדבריו מזכיר לי שנזכור.

נזכור ונמשיך לחיות.

נבנה את בתינו.

נגדל ילדים.

נֹאהַב וּנְאַהֵב.

ולא נפסיק.

אני מקווה שסבא, עם זקן המשי הגדול שלו, מחייך אלי עתה בעיניו הכחולות.

הנה הילד הקטן זוכר ומזכיר.

בזכות סבא אני שוב מרגיש הכי גבוה.

הכי.

כי סבא הוא הכי.

לא רק עם זקן המשי

הוא מלטף הכי הכי.

גם במילים הוא יודע לחדור ללב.

בין אוקטובר 1973 לנובמבר 1995 עובר חוט סמוי.

זה אינו חוט שניתן לעקוב אחריו מבחינה לוגית.

את החוט הזה יכולים אולי לחוש אלה שעשו את הדרך מ- 1973 ל- 1995.

כאילו להדגיש את הקשר, השנה הם באים יומאחריום.  מקצרים את החוט לידי כלום.

לאחד.

כלשנה ב-21 באוקטובר, אני חש קרח בעצמותיי.  באותו היום ב- 1973, יצאו חיילי חטיבת גולני לכבוש את מוצב החרמון.

55 חיילי גולני נהרגו בפעולה זו ו- 79 חיילים נפצעו.

בלתי נתפסים המספרים הלה.

55 הרוגים – כמעט כולם נערים.

צמרמורת וטלטלה מהולה בדמעות.

יהי זכר הנופלים ברוך!

ייבדלו לחיים ארוכים ובריאים הפצועים.

לזכור.

אנזוכר שחלקם קיוו רק כמה שעות קודם לכן, למנת צ'יפס צה"לי משובח.  השמחה שרעיון הצ'יפס הביא.  ההתגייסות המהירה.  אש וסיר ושמן להרתיח וכולם מקלפים תפוחי אדמה.  מהר, עוד יותר מהר, כאילו המהירות וההצלחה תקבע את תוצאות המלחמה הזו.  כבר שבועיים אנחנו מתגלגלים מקרב לקרב אוספים הרוגים וחובשים פצועים.  השמחה פורצת ממקום האין.  שמחה ביזארית.  מחר או מחרתיים אולי תהיה הפסקת אש.  יבוא קץ למלחמת הזו.  הפתרון אמכן הוא צ'יפס!

בוהה אני שט על זיכרונות שהיו רק אתמול והיום לפני 37 שנים.  רואה את  עלם חמודות (זה אני) אשר ממש לפני שיעלה לקרב שבו חייו ישתנו לתמיד (לא, הוא לא ידע), עומד ומפקח על סיר מבעבע עם צ'יפס. כי מה טוב יותר מאותם פלחים מטוגנים ושזופים, לפני אולי יציאה לעוד קרב.  כך באמצע המלחמה, רגע לפני קרב, ציפינו לטעם הזהוב שיגיח מסיר אלומיניום צה"לי חבוט משנים.

אני רואה אותו מסתובב כקפיץ דרוך מסביב לסיר ובין חברים, כאלה שיהיו חברים ועוד כאלה שכבר לא יראה יותר. ואז הגיח לו מיג 15 אחד תכול-אפור והתחיל לרסס את עופרת מעיו עלינו. הסיר עם תכולתו היקרה זכה גמהו למנת יתר של עופרת לוהטת והתעופף באוויר מרסס את תכולתו הרותחת לכל עבר. כמה נכוו, כמה נפצעו ומטוסים שלנו הבריחו את הפולש האווירי מהאינלנו סעודה.

מאוחר יותר הצטרף עלם למסע אל הקרב.  שם נפצע (כלכך הרבה טמון ומוסתר בשתי מילים ובעלם).  הוא התאושש ובציפורניים של בחור צעיר הצליח לחזור לחיים ולהקים משפחה. חייו זרמו בעצלתיים של נכה ומשתקם מסויט, סטודנט ומין בעל ואבא שכזה.  שיגרה ישראלית של פגוע מלחמה. ויום אחד הם הגיעו. עטופים בצנעה, כדי שלא יפחד. אחד אחד ובאין רואה. באישון לילה היו מעירים אותו דמויות של מלחמה. תמונות של אז. סיוטים קראו להם הרופאים.  הוא ניסה לנשום אוויר רווי טיפות חלב ונחנק, לא מצליח לינוק חיים מהסיוטים.

שוב לטיפולים ולתרופות. שוב להיות הזומבי שהיה בשנים שלאחר המלחמה. ושוב להתאהב בצ'יפס. לא, לא להתאהב, להתמכר. לחיות בתוך סיר מבעבע צ'יפס זהוב ומפתה. זרם לו צ'יפס בעורקים. רתח בתוך הסיר ולא הפסיק לנגוס בפריך פריך הזה. כלכך היה ברור עד שהוא לא הבחין וגם הרופאים לא שמו ליבם לקשר בין הצ'יפס ההוא לזה שבהווה. אך כמו באגדות, גמכאן אחד מהרופאים שם לב לזה ובתמימות או שלא, טרח לספר לו ולידע אותו. התוצאה הייתה השמנה נוספת מעבר לכל מידה נאותה. אכל ולא שבע וכמה שאכל רצה עוד ועוד. מחוגי המאזניים לא הפחידו אותו. כלום לא הפחיד אותו. רק הכמיהה הזו לספק את תאוותו ליצורים החומים זהובים האלה.

הרופא קלט שהוא מאבד אותו. שהולך הוא לאיבוד בין אצבעות החיים והציע לו להתחיל לבשל. להיכנס למטבח ולנשום בישול. ממש לא חשוב מה, העיקר לנסות ולשבור את ההתמכרות. וכך היה.  הוא התחיל כמובן בצ'יפס. הכין אותם ארוכים ושמנמנים. דקים ופריכים. עם קליפה ובלי. צולל שוב אל תוך אותו סיר אלומיניום שבעבע בתוכו. אל אותו קרב שלא הפסיק ללבות את האש הבוערת. מנסה להשביע את רעבון הצ'יפסים האלה. אלה שלא זכה בהם לפני 37 שנים והותירו בו בור גדול של רעב שהתמלא בזעקות מלחמה. בצרחת המוות של אותו קצין סורי. מתוך המטבח הזה המתחדש שלו עלתה לה שוב הבוגנוויליה. היא דקרה ורתחה ובעבעה, אך הזכירה לו את החיים שנובעים ממנו. הוא נאחז בגבעוליה, חש בקוציה וידע כי החיים ננעצים בו.

זה היה הטריגר לשוב לחיים.

ממופרע צ'יפסים הפכתי לתאב חיים.

מחיים בתוך סיר הצ'יפס למדתי לאיטי לשלוט על עוצמת האש המלבה את סיר חיי.

מאז אני לא מפסיק לְאַהֵב אוכל.