יומני אלפוחרה

כינוי:

מין: זכר

תמונה

RSS: לקטעים לתגובות

ארכיון:

<< יוני 2018 >>
א	ב	ג	ד	ה	ו	ש
					1	2
3	4	5	6	7	8	9
10	11	12	13	14	15	16
17	18	19	20	21	22	23
24	25	26	27	28	29	30

הבלוג חבר בטבעות:

אנשים שישנים בצהריים

הקומונה של לי

קטעים בקטגוריה: ׳׳¨׳¥ ׳ ׳”׳“׳¨׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

החלמתי חלום

אתמול בבוקר.

דוק השינה עדיין מסתיר אותי מעוד יום הצפוי להיות מלא בעורכי דינים.

ומבעד הדוק חודר שוב הנושא הבאוש של צעירים המהגרים מישראל לאירופה.

הגדילו לעשות בתוכנית הבוקר של קשת, והביאו את הסמן הקיצוני הימני יורם שפטל.

כינויי הנאצה מתחילים לזרום חופשי מפיו ואיש לא מהסה אותו ומגנה את האלימות שיוצאת מפיו כנגד המהגרים מישראל.

וכמו בעיתונות הוגנת, מתקשרים לישראלית שמתגוררת בברלין, אשר בתמימותה מכנה אותו ידידי...

כתגובה העו"ד משחרר את אשד הנאצות חופשי חופשי, ועדיין אין מהסה לאלימות הנשפכת מגרונו.

הנה כאן תוכלו לצפות במלוא הדיון.

למי שרוצה רק את נקודת השפל, שאותי החרידה, מוזמן לצפות במה שמתרחש החל מהדקה ה- 3:30.

ועדיין המראיינים הנאורים לא חושבים להפסיק את שטף נאצות האיש הזה!

לאחר מכן הבנתי. הרי כל אחד מכיר את אימרות השפר שהאיש הזה מפיק.

את הקיצוניות הבוטה שלו.

כנראה שמשום כך הזמינו אותו לתוכנית הבוקר, לעוד שבר של נקודת רייטינג.

אני יצאתי נכלם ובוש על מה שהתרחש באולפן תוכנית הבוקר של קשת אתמול.

קהות חושים שכזו! אולי גם שלי...

אהבה ו-care?! אתמול בבוקר הם נמלטו בבושת פנים מאולפני קשת...

ועדיין אני אומר רק אהבה ו-care!

נכתב על ידי , 8/10/2013 13:21 בקטגוריות ארץ נהדרת
34 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-12/10/2013 14:41

כִּפָּה אֲדֻמָּה

נַנִּיח שֶׁאֶגַּע

בְּפֶרַח

שֶׁיָּצִיף אֶת עֵינַיִךְ,

רַק נַנִּיח

(כִּי בֶּאֱמֶת יָדִי לֹא מַגַּעַת)

אַחַר-כָּךְ אוֹרִיד מֵהַקּוֹלָב

חִבּוּק

וְנִתְגַנֵּב לְתוֹכוֹ,

נַנִּיח

(כִּי בֶּאֱמֶת נִשְׁאַרְתִּי כָּאן)

וְאָז

אֲחַקֶּה אֶת צְלִילי הַפֶּרַח

לְהַסְתִּיר

אֶת שֶׁמּוֹחֶק

וּמַשְׁכִּיח.

נַנִּיח

(כִּי אֲנִי עֲדַיִן כָּאן)

מִבַּעַד לַצְּלִילִים,

לֹא מָחִיק

לֹא שׁוֹכֵחַ

דיפלאדניה, צמח טרופי דרומאמריקאי המכונה גם כיפה אדומה

נכתב על ידי , 19/5/2013 21:46 בקטגוריות ארץ נהדרת
66 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-30/6/2013 23:36

אני מבולבל. כל שרציתי לכתוב על גווני הקיץ של הפָּרוּשׁ המצוי. להתהדר מעט בנוצותיו ובצבעיו. להקשיב לזמרתו החיננית. אך במקום זאת שקעתי במשמעות שמו parush, כמי שפרש מהחיים, אך לא באמת. שמו בא לו משום מנהג הפרישות של הזכרים והנקבות שנפרדים עד לאביב הבא. כל אחד לדרכו, כל אחד לארץ נדודיו. הבלבול הזה בין אופיו למראהו בא לי כסיפור חורף דהוי וקהה ומכאיב. סיפור על תופעה שמעט מאוד סובלים ממנה, כמה מאות ואני בתוכם – אירוע שצוין ביום רביעי למחלה שנושאת את השם אַנְגְיוֹאֶדֶמָה.

מחלה נדירה מספיק כדי שבחיי היומיום נדלג עליה.

מובן כי מי שסובל מהתופעה הגנטית הזו, לא יכול לשכוח.

כל יום החשש מקנן ולעיתים גם מתממש.

בתחילה, מאוד שמחתי לקרוא על חשיפת המחלה ברשת, והתפעלתי מבָּשְׂמַת שחשפה באומץ את סיפורה ואת עצמה בווינט.

התערבבו בי היוצרות, המחלה והציפור, הביחד והבדידות. אפילו שעתה יש לי יום בשנה ואגודה לסיוע, אני חש היום לא מעט כציפור הפָּרוּשׁ. ומי יודע באמת מדוע נודדות הציפורים, מדוע הפרושים נודדות מארצות הצפון ומגיעות בלהקות של זכרים ונקבות בנפרד. הנקבות מקדימות את צאתן בסתיו ומרחיקות נדוד יותר מהזכרים. באביב הן מאחרות לצאת. רק בכדי שלא ייפגשו על אדמת ניכר?! ותעלומה על תעלומה, הפרושים הדרומיים לא נודדות. הרי גמשם קר והמזון לא בשפע כל השנה. והחוויות לעתים קשות, כמו תמיד, כמו בכל מקום. ואני פרוש צפוני, שב לעיתים לביקור, חורף מעט ושב בטרם יינעץ בי שוב כאב.

כמו זכר הפָּרוּשׁ נשמעתי לצו עתיק כל החודש ועמלתי על צבעי כלולותיי. שפשפתי ושחקתי את קצות הנוצות עד שנחשפו צבעי האביב שבי. לכסות על כאבי החורף.

להאיר את גווני האביב. ואז קראתי גם את הטוקבקים בכתבה, וכול הצבעים דהו באחת!

כמו תמיד, יש טוקבקיסטים אשר רשעות נוטפת מלשונם.

הם הזכירו לי ועוררו בי כאב נשכח.

כאב שחש האחר והסובל מתוך הקהות והאטימות והרוע סביבו.

מי שיקרא כאן ויציץ לביטויי הכיעור שם, יבין.

ועלו מילים שכתבתי לפני שבע שנים, על איך כמעט ונכנעתי למחלה הזו...

אותו הגיל של בנבני.

רק 28 שנים אחורה.

אני שם מסתובב בשקט, לא מודע לרגע הנורא שכבר מסתובב בביתי.

אני בבית לבדי עם בני הבכור התינוק החולה.

לפתע מרגיש גוש בגרון.

כמו דלקת.

טוב, היה חורף.

בטח נדבקתי מבני.

כוס תה עוזר תמיד.

מכין כוס תה.

ומכניס לגימה ללועי.

אך אבוי אני נחנק מהתה.

מה זה?

משתנק ומשתעל.

ונרגע.

הולך למראה.

פותח את הלוע.

וזוועה אפורה מציצה אלי.

כל הגרון סתום ברקמה אפורה ורודה.

הנשימות נעשות כבדות.

ואני חש שחיי אוזלים לי.

אין טלפון בבית.

רק ילד קטן שאני עומד להיפרד ממנו.

הלכתי לאמבטיה והתיישבתי על הריצפה הקרה.

מחכה בסבלנות.

מחכה למנוחה.

נימאס לי.

כמה אפשר לסבול.

שנים של סבל נמשך.

של מחלה קשה ופציעה קשה במלחמה.

התנהלות יומיומית קשה וכמעט בלתי אפשרית.

כנראה שלא נועדתי לחיות חיים משעממים.

שקטים.

לא נועדתי לחיות.

אז קיבלתי את הדין.

הלכתי לאמבטיה.

חשבתי שיותר טוב ככה.

לחזור למקור שהביא אותי.

לשיפור.

ולשוב לחיים חדשים.

עם גוף משופר.

אז ישבתי.

עצמתי עיניים.

חשתי את הקרירות הלחה של האמבטיה.

בני ישן בעגלה בסלון.

ואני מחכה למותי.

בכיו של בני חודר איכשהו דרך גולגולתי המקשיבה לניגוני מוות.

קמתי על רגליי.

הרגעתי אותו וליטפתי את מיצחו וראשו.

הליטוף הזה.

המגע של עור המשי והחלב הזה.

הזרים לתוכי חיים.

וידעתי מה לעשות.

הלכתי למטבח ולקחתי כפית.

חזרתי לאמבטיה.

מול הראי, עם לוע פעור.

הכנסתי את הכפית ובכוח התחלתי לחפור לנכש את הנפיחות.

פותח וקורע רקמות אפורות.

דם פרץ מכל עבר.

ואוויר טוב החל לחדור.

מפעפע עם דם.

אך נשמתי.

חזרתי לחיים.

יצאתי החוצה ובדיוק בעלי הבית הגיעו.

הם גרו בוילה מעלינו ואנו בדירה קטנה למטה.

המראה שלי היה די מבהיל.

לא היה לי קול.

רק תנועות ייאוש אל כיוון הבית.

האישה ניכנסה אל הבן.

האיש לקחני לבית החולים.

את כלזה סיפרתי לבני, איך ליטוף אחד עשה אותי לאבא.

כשסיימתי, חשתי את בנבני מול חזי.

את חיבוקו העדין כמשי של בני.

תודה אלוהים..

נכתב על ידי , 19/5/2012 12:05 בקטגוריות טיוטות, חברים, ארץ נהדרת
43 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-21/5/2012 23:05

דור שני למלחמה שלי

יום עצמאות. עצמאות למדינה שנרכשה בדם ודמעות אינספור. יום עצמאות למדינה שממשיכה לקיים כך את עצמה כך. משומכך לי קשה לעבור מייד לשמחה, מיום זיכרון. מחר אשמח. היום אני במעבר. הדברים שכאן לא יזכוני בכל בית בישראל. אני מודע לכך. אני מקווה שהם כן יזכוני כאיש, כאבא וכסבא. הערב אני חושב על משפחתי. על מה שחששתי תמיד ולא העזתי לבטא. במהלך החודשים האחרונים כבר אין לי מקום להסתתר. אזלו בי הפינות ואני מישיר מבט אל עצמי ואל מה שהייתי למשפחתי.

סיפור חיי אין בו הצלחה משפחתית גדולה. המשפחה שעמלנו בה הרבה שנים התפרקה בסופו של דבר. היא מפוצלת היום בין שתי מדינות ואני עסוק הרבה ימים בלשלוח את עצמי למדינה שלישית. לא סיפור הצלחה. איך שאני לא הופך בזה, אני מגיע למלחמה אחת ולמציאות שלאחריה, אשר לא למדתי לגדול אליה. היו לי עוד שותפים, ובעיקר שותפה, אך את האחריות כולה אני לוקח. אני מתאר לעצמי שלוּ הייתי מבין מעט יותר את משמעות אחרי-המלחמה, היו הדברים מתגלגלים אחרת. אך לא כך קרה, ואני לא עמדתי בעומס של אחרי המלחמה. של לחיות עם חוסר תפקוד ואי יכולת. עם כאבים וביעותים. נכשלתי.

לתוך המציאות הזו של אחרי המלחמה הבאנו שני ילדים לעולם. היינו צעירים ולא ייחסנו חשיבות יתירה לתנאים ששררו בבית. כמו שלא חשבתי לשאול האם נכון למות בעד ארצי לפני אותה מלחמה, שכחתי גם לשאול, איך לגדל ילד במשפחה פצועה וגידמת וכואבת. אני לא שאלתי, אנו לא שאלנו, ואף אחד בסביבתנו לא טרח להבהיר לנו שהשתנו התנאים. שלהביא ילד לתוך מסגרת פצועה כלכך, דורש משאבים אחרים. משאבים שלא היו לנו. כך הבאנו לעולם דור שני של מלחמה. דור שני שסובל, אחרת מהדור הראשון, אך אני יודע היום שכואב לא פחות. לגדול עם אבא מקרטע וצווח בסיוטי הלילה שלו, לא מוסיף בריאות לאף ילד. לאכול ארוחת ערב של עוד פרידה מאבא שהולך לעוד טיפול, לא מבהיר לילד כלום, פרט לריקנות שאיתה הוא שוב יצטרך להתמודד. ילד שכך גדל עם מטען עודף שאיתו הוא צריך לקום בבוקר, וממנו הוא חושש בלילה.

עד השנה הוטרדתי מהבלחות של השאלה הזו, אך לא נתתי לה מקום. הרי גדלתי תחת מסרים שהמדינה היא החשובה מכל, ואין קורבן שהוא גדול מידי עבורה. בתת הכרתי חרטו את "טוב למות בעד ארצנו". שנים לקח לי לפקוח עיניים ולהביט ולהבין את המחיר. לא רק המחיר שאני שילמתי וממשיך לשלם, אלא מחיר שמשפחה אחת שילמה. כן אני יודע שזה בקטן, כי אי אפשר להשוות בין המחיר הזה לבין המחיר שחלל אחד משאיר אחריו. אני יודע ובכל זאת, המשכתי להלך בחיים תקופה ארוכה כעיוור לאשר התרחש למשפחתי. ניסיתי להסתיר. היום אני מנסה להבטיח שלא יהיה דור שלישי למחיר שאני שילמתי. שהתשלום שילדיי משלמים לא יוסיף.

זה פוסט חסר. הוא חסר את נקודות המבט של ילדיי ושל זו שהייתה אשתי אז. ואין בדעתי להשלימו... איני איש מקצוע ואני חסר את ההבנה המקצועית של מה מתרחש עם דורות ההמשך של משפחות נפגעי המלחמות. אני כן יודע שקיימים אנשים נוספים שחוו וחווים דברים דומים למה שכתבתי כאן.
* * *
פרקתי את המטען והוקל לי.
הנה הגיע המחר.
עתה אני מוכן לחגוג.
בואו נרים כוסית לחיי מדינת ישראל

חג שמח. שכולנו נדע רק שמחה ואהבה והרבה הרבה care

נכתב על ידי , 20/4/2010 00:03 בקטגוריות ארץ נהדרת, אבובן
78 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אתון עיוורת ב-27/4/2010 23:32

מֶתַח גָּבוֹהַּ

כָּךְ גָּבוֹהַּ, לְלֹא מֻשָּׂג
אֲנִי תָּלוּי עַל קַוֵּי מֶתַח -
נִמְתַח מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ
עַד לְקֶצֶר נְשִׁימָה.
מֵאֵין כְּאֵב לִכְאֵב
עַד קֹצֶר רוּחַ.
וְשׁוּב -

נכתב על ידי , 13/3/2010 21:06 בקטגוריות ארץ נהדרת
32 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-20/3/2010 13:35

בוקר חדש

רגע רגע אומר לי ז'איְז'י בטלפון. הוא קורא מעט עברית ויכול להבין שאני מספר כאן על המסע שלי. אך כמי שאמון להדריך אנשים, הוא אוהב לראות ראשון ראשון ואחרון אחרון. ואני התחלתי באמצעו של מסע. הוא רוצה לקרוא קצת על חלקו ומה באמת התרחש עם פרסיליה. אני מבטיח לו שאכתוב הכל בדרכי ובסדר הדברים שעולים ממני.

החלטתי ללכת לסוף. ליומיים האחרונים של השהות. אותם יומיים שבהם התחברתי, או ניסיתי להתחבר לחיי היומיום שלי. באותם יומיים כבר קראתי מיילים ועדכוני פוסטים. חלקם היו חשובים לי יותר וחלקם האחר היה מהנה. אך קריאה אחת הממה אותי והביאה אותי להבין עוד יותר את המפגש עם ז'איְז'י. את המשמעות של המסע הזה.

נזכרתי בסיפור שקרה לי בביקתה בהרים. בימים בהם התבודדתי מחיי בכפר. באותם ימים שרק הלכתי בזהירות בשבילים מנסה שלא לפגוע בצעדים שהיו שם לפניי. יום אחד הגיעה אישה. ראיתי אותה כאשר הרמתי את עיניי מערוגת הפרחים שניסיתי לטפח. היא פשוט הייתה שם. לא דיברה הרבה ואני לא הפרעתי לה להיות נוכחת ושקטה. כך חלקנו יצוע וריגושים וטורטיות. בין לבין היינו משוטטים יחד בשבילי ההרים. אך לדבר היא לא התחילה. לא שהיא לא דיברה. אך רק שיחה בטלה. אך לא את אשר על ליבה וגם לא אשר על ליבי. היה לי מוזר אך המשכתי. כי נוכחותה בביקתה ובשבילים ובתענוגות הלילה עשתה לי טוב. רק השקט שלה היה קשה לי. הקושי היה בתחילה כגרעין קטן ולא מורגש. גרעין שיודע לנבוט בחושך. שלא זקוק באמת לאור. כאשר הוא הוציא את עליו הראשונים, שורשיו כבר לפתו אותי בפחדיי העמוקים.

באותו הלילה הייתה סערה וכל הביקתה חרקה. לפתע התפרץ לביקתה משב רוח עז וקר. מיהרתי לכניסה ולתדהמתי לא הייתה דלת. הדלקתי פנס וראיתי סימני בגדים וגם כמה טיפות דם. מיהרתי לשוב פנימה לחדר השינה. האישה לא הייתה.

כששבתי הבייתה ממסעי הנוכחי, הבנתי כי שוב ניפתח לי פתח. פתח שאני חייב הייתי לקרוע. הדלת הייתה נעולה. המפתח איננו. ואני בתוך הבית. הפעם לא הייתה סערה שתזמין את האישה. אף פעם היא באמת לא הייתה. הפעם לא אתן לזרע המחשכים לאסור אותי. ניפצתי את החלון וקפצתי החוצה ללילה הקר. עדיין השריטות אדומות. אך זה רק הבשר. הרוח מצאה לה את הדרך לגשור עם הלב ואני יכול ליהנות מפרי מסעי. חמישים ימים נותרו לי ובימים האלה אנסה להבין את פרסיליה. אולי אמשיך איתה את המסע.

אני יודע ז'איְז'י שאתה אוהב את המילים האלה.
גם אני.
עתה אני רואה שבאמת עשיתי דרך בשנים האלה.
אני מחייך לבוקר שעולה בי.

נכתב על ידי , 20/5/2007 21:29 בקטגוריות ארץ נהדרת
58 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה 1 הפניות לכאן קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של pema ב-29/5/2007 13:01

אוֹרוֹת פְּרֵדָה

סיימתי להביא לכאן את הפירורים של ארץ נהדרת.
יש עוד.
הם יעלו לכאן מתישהו, איכשהו.
אך לא במתכונת של סיפור פרידה.

הבוקר הרגשתי צורך לנקד את הפתיחה מאתמול.
לשורר את המילים שניסו להתחבר למילים של פעם.
הרגשתי שאני רוצה להדגישן בעמוד נפרד, כראוי להן.
ולי.

חַם לִי וַאֲנִי מֵזִיעַ בְּיָנוּאָר.
הַקָּפֶה הַקַּר מִתְאַדֶּה בְּתוֹכִי מוּל הָאוֹר.
מִכָּל הַסְּפָרִים שֶׁבָּעוֹלָם בָּחַרְתְּ בְּ"וְהוּא הָאוֹר"*
אֲנִי הוֹלֵךְ אָחוֹרָה לְאוֹרוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ.
אוֹר הַיָּרֵחַ שֶׁהוֹבִיל אוֹתִי לְכָל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ.
גַּם הַנְּפִילוֹת הָיוּ בְּפִקּוּחוֹ.
הַכְפָּלוֹת הַנִּרְאוֹת רַק מִבַּעַד דִּמְעָה.

הַצֹּמֶת מוּאֶרֶת בָּרוּר.
תַּחַת רֶגַע כָּל הַיְּרֵחִים שֶׁעָבַרְנוּ.
אֲנִי מַזְמִין אוֹתָךְ.
אַתְּ מַמְעִיטָה.

בּוֹחֶרֶת אֶת צַד הַיָּרֵחַ שֶׁלָּךְ.
הַשָּׁעָה הִגִּיעָה.
דּוֹעֶכֶת אֵלַי.

אֲנִי פּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ.
בַּחֲלָקִים.
הַמִּזְוָדָה גַּם הִיא אַחֲרַי.
מְלֵאָה בְּאוֹר שֶׁלֹּא מָצָא מָקוֹם בָּךְ.

*והוא האור / לאה גולדברג

וְהוּא הָאוֹר, אֲשֶר יֵלֵךְ וְיֵאוֹר
יְמֵי נֹעַר וְיוֹסִיף עֵת זְקֻנָי
ר' משה אבן עזרא

תודה לאלה שהלכו איתי כאן בסיפור הפרידה הזה.
לא קל לקרוא ולהבין אותי.
מפליא עוד יותר שהצלחתם להגיב.
והיו תגובות שהאירו לי אפשרויות
שלא ידעתי.
ששכחתי גם.
שחיזקוני מאוד...

תודה לכם חברים שלי!

Greg Mort

נכתב על ידי , 22/2/2006 11:56 בקטגוריות ארץ נהדרת
54 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-24/2/2006 11:22

ד. ארבעה שירי ירח

א. ארץ נהדרת
ב. אבן סדוקה
ג. מול הדף הריק
גמכן ג. המזוודה

חם לי ואני מזיע בינואר.
הקפה הקר מתאדה בתוכי מול האור.
מכל הספרים שבעולם בחרת ב"והוא האור"*
אני הולך אחורה לאורו של הירח.
אור הירח שהוביל אותי לכל אורך הדרך.
גם הנפילות היו בפיקוחו.
הכפלות הנראות רק מבעד דמעה.

הצומת מוארת ברור.
תחת רגע כל הירחים שעברנו.
אני מזמין אותך.
את ממעיטה.

בוחרת את צד הירח שלך.
השעה הגיעה.
דועכת אלי.

אני פונה והולך.
בחלקים.
המזוודה גם היא אחריי.
מלאה באור שלא מצא מקום בך.

*והוא האור / לאה גולדברג
___________________________

א. אִם

אֲנִי צוֹחֵק -
הַיָּרֵחַ מִיָּד יַעֲלֶה
גָּדוֹל וּמָלֵא וְגָדוּשׁ.
אֵין לוֹ מָקוֹם לִפְחָדַי
גַּם לִצְחוֹקִי יִתְמַהּ -

מִפִּנָּתֵךְ,
תּוּכְלִי לְזַהוֹת אֶת הַנֵּר
שֶׁל אֵין שְׁנַת לַיְלָה.
לִרְאוֹת
אֶת אֹרֶךְ הַקּוֹצִים
הַמֻּגְזָם -

אִם תָּבוֹאִי לִרְקֹד הַלַּיְלָה
נוּכַל אֶת הַלֹּעַ לְסַמֵּן
וְאֶת הַמַּדְרֵגוֹת הַלּוּלְיָנִיּוֹת
לְיַשֵּׁר -
כְּמוֹ כּוֹכָב בְּתוֹךְ כּוֹכָב.

26/1/2005
- - - - - - - - - - - - - -

ב. דִּמְעָה

הַלַּיְלָה
הַיָּרֵחַ שֶׁחָתוּךְ בָּאֶמְצַע
מְגַלֶּה אוֹתְךָ גַּמָּד
מְעַרְסֵל אוֹצָרוֹת
מַבִּיט אֶל הַלַּיְלָה
בְּדִמְעָה שֶׁצִּיַּרְתָ לִי בָּעַיִן

אֲנִי מוֹדֵד צַעַד
דִּמְעָתִי
שֶׁלֹּא תִּיבַשׁ
כְּשֶׁאֶקְפֹּץ
אֶל תּוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת
וְאֶהְיֶה לְהֶרֶף צְלִיל
זָהוּב

17/2/2005
- - - - - - - - - - - - - -

ג. צְלִיל דִּמְעָה

הַלַּיְלָה
הַיָּרֵחַ אֵינוֹ חָתוּךְ
כְּבָר לֹא מְגַלֶּה אוֹתִי
נַנָּס שֶׁמְּחַפֵּשׂ
אוֹצָרוֹת לְעַרְסֵל

עֲדַיִן מַבִּיט אֶל הַלַּיְלָה
בְּדִמְעָה שֶׁצִּיַּרְתְּ לִי בָּעַיִן

אֲנִי מְהַסֵּס לִמְדֹד אֶת צַעַד
דִּמְעָתִי
שֶׁלֹּא תִּיבַשׁ
כַּאֲשֶׁר אֶקְפֹּץ
מִתּוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת

כִּי לְהֶרֶף עַיִן
הָיִיתִי צְלִיל זָהוּב

17/12/2005
- - - - - - - - - - - - - -

ד. הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה

אֲנִי הוֹלֵךְ בַּלַּיְלָה
לֹא רָץ בִּכְלָל
מַבִּיט בַּיָּרֵחַ הֶחָסֵר
הוּא עָסוּק מִדַּי
מַמְעִיט מֵעַצְמוֹ
מַחְשִׁיךְ
בְּלִי גְּוָנִים

אֲנִי מַבִּיט הַבַּיְתָה
עֲדַיִן הוּא שָׁם
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר
מִתְקַיֵּם
בַּחֲשֵׁכָה
שֶׁלּוֹ

* * *

אֶצְבָּעוֹת רַגְלַי
מְלַמְּדוֹת אוֹתִי
אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

זוֹכֵר קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת
מְאִירוֹת אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי
צוֹעֲדוֹת
בְּאוֹר אַחֵר

16/2/2006

וְהוּא הָאוֹר, אֲשֶר יֵלֵךְ וְיֵאוֹר
יְמֵי נֹעַר וְיוֹסִיף עֵת זְקֻנָי
ר' משה אבן עזרא

נכתב על ידי , 21/2/2006 11:55 בקטגוריות ארץ נהדרת
41 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לי ב-23/1/2014 18:18

גמכן ג. המזוודה

א. ארץ נהדרת
ב. אבן סדוקה
ג. מול הדף הריק

בוקר אחרון מפציע.
אתמול בערב-לילה נסעתי לומר לה שלום.
גם לילדים היפים.
ליטוף שלקחתי איתי חזרה למיטה הוכיח את עצמו כשווה שינה מסופקת.
למרות שלא נשׂאתי אותה להרדימה בשקט.
היה מאוד לא שקט שם.
ועצוב.

עתה אני צריך לארוז את כל המגעים האלה במזוודה אחת.
גם את הסיפור הזה של השמש במערב שנסכה בי ביטחון שיש לה מקום אצלי.
שלי, מקום אצלה.
כמו פרנץ ששלח את ידו למערב וכמעט באקראי הוריד את השמש*.
אני לא באקראי שלחתי את ידי ומילאתי את ליבי בשמש המערב.
במאמץ.
בכבדות.
היא הייתה גדולה ואדומה ובדיוק במידה שיכולתי להכיל.
בר-מזל אני ששמתי לב למידה הנכונה.
מידה שתשמש אותי גם היום.

עדיין מחכים לי כל הספרים והמגעים והפגישה המיועדת בשדה התעופה.
הלחץ הולך ונבנה כדי לדחוס את הכל לידי 20 קילו של מזוודה.
הרי רק רגעי המתת שוקלים כמידת הפיל הזה, שאני עוד צריך למצוא לו מקום.
כי הם תמיד כך הפילים, יש להם מפתחות לימים שעדיין אינך יודע אותם.

כך אני יושב על המחצלת ובמרכז החדר המזוודה הפעורה, שמוכנה להרבה יותר ממני.
ואני מתייאש עוד לפני שקיפלתי את הבגדים.
לכן אני מתחיל לרצף אותה במילים של הספרים.
לוקח מילה מכל ספר, בניסיון לבנות את המשפט שיתאר את רגע מפח הנפש שמתקרב אלי מהמזוודה.
להפילני.
מזלי שאני יושב על המחצלת.
הנפילה, אם תבוא תהיה רכה יחסית.
וממש לפני שהמשפט נבנה בתוכי, היא מתקשרת.
"יצאתי כבר, איפה אתה?"
הלך המשפט, מיותר, ואני נותרתי עם הערימה.
באחת הבנתי וראיתי את סדר האריזה הנכון.
אם אחסיר את כל הספרים והמילים והמגעים והפילים והזכרונות,
אני אשאר עם עצמי ועם בגדים מקומטים.
לעצמי מצאתי מקום.

בשעה אחת יצאתי לשדה התעופה.
היה קר.
הסוודר הזה, לא מכסה היטב את הבטן הגדולה שלי.
אני צריך כסות חדשה.

זו הייתה המחשבה הראשונה כאשר ראיתי את ידה מנפנפת אלי מאולם הנכנסים.
ואני בכלל הייתי באולם היוצאים.

*הַשּׁוּנְרָא וְהַשְּׁמֶטֶרְלִינְג / יואל הופמן

נכתב על ידי , 20/2/2006 12:21 בקטגוריות ארץ נהדרת
64 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה 1 הפניות לכאן קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-23/2/2006 10:15

ג. מול הדף הריק

א. ארץ נהדרת
ב. אבן סדוקה

אני מוצא את עצמי מביט הבוקר שוב בדף הריק שמצאתי במחברת בלילה.
אני לא משאיר דפים ריקים.
גם לא במחיר של אי הסדר הכרונולוגי של הכתיבה.
אני מוצא כמעט עונג בהליכת עקלתון שבקריאה רצופה.
עמוד אחרי עמוד.
הדף הריק הזה עורר בי פליאה של איבוד זיכרון.
כן, כאשר איבדתי את זיכרוני, הדבר הכי חזק הייתה הפליאה שכך הוא.
שכך המוח שלי נכנע למאורעות חיצוניים לי.
אז גם הבנתי, אולי לראשונה בחיי, ששליטה בחיי היא תדמית תרמיתית מאוד.
הליכה על הר שאינו קיים באמת.
כמו טיול ביער של גדמי עצים שרופים.
והעצים השרופים הם אלה שבאו לי כתגובה לדף הריק.
הזמנים חרטו בו כתמים זעירים וגדולים יותר של צהוב וחום.
גדמים שלא זכו להיות עצים.

"זה והיערות שבהם טיילנו היום ועכשיו הם חשוכים לגמרי ובודדים לגמרי ומשהו נרעד בי כשדמיינתי אותם עזובים לנפשם בלילה גשום מאוד, סמיכים, פולטים סודות שאיש אינו שומע."

כך כתבה חברה יקרה שלי.
היא לא כתבה על שריפת יער.
גם לא על גדמי היער שהציצו אלי מהדף הריק.
זה אני שכך המשכתי וקראתי.
אני משער שהיא לא התכוונה ליער הזה, שלא נטעתי בדף הריק.
או אפילו ליער שבו טיילנו אנו.
ובכל זאת, החלטתי להעתיק את המילים האלה לדף הריק.
כי כך הרגשתי.
פעם ראשונה שאני ממלא דף ריק שחיכה הרבה שנים,
במילים של מישהו אחר.
התחושה שלי שהמילים האלה בדיוק התכוונו להיכתב בדף הזה.

עכשיו נטעתי עצים מדיפים כל טוב בדף הריק שלי.
לא סתם אדם משאיר דף ריק באמצע חייו.
כדי שיתמלא.

תמיד ידעתי להקשיב ליערות ערפיליים וסמיכים.
את סודותיהם לקחתי עימי לחיי המדבר שלי.
כי בסופו של דבר אני כן איש מדבר.

נכתב על ידי , 19/2/2006 13:44 בקטגוריות ארץ נהדרת
40 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה 2 הפניות לכאן קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-20/2/2006 12:34

דפים:

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים