יומני אלפוחרה

כלכך הרבה שנים שהוא סייע בי למצוא את החוטים שבי.

בלילה הראשון העננים חסמו מבעדו להגיע לידי הסדקים הסמויים להאיר אותי.

נזכרתי בפיסיקה הפשוטה, כי מה שזורח למעלה חייב גם לרדת.

אזרתי את מעיל הצפון והעזתי ועליתי לגג הקפוא לצפות בשקיעת הסופרחבר שבי.

זכיתי באור ראשון של בוקר לצפות בשחפים מתעופפים לנמל לעסקי ארוחת הבוקר שלהם.

ידעתי כי סבלנותי תצליח לבסוף להאיר אחד או שניים מול אור הירח.

כמה השתלמה הסבלנות.

נגעו לליבי השחפים על רקע הירח המאיר מול הסיירה נוודה, שזוכים עם אור ראשון לגוונים המיוחדים שלהם.

המתנתי שוב והלאה והתחממתי לאורות ראשונים של זריחת שמש ולגווני הסיירה המשתנים מול עיניי המתקסמות.

ואז הגיע הרגע שהסופרמון נשק להרים.  היה כבר אחרי זריחה, ובכל זאת הלב נרעד מהגודל וממושלמות הנשיקה.  ירדתי למטה לכוס הרויבוש המהביל שהכנתי לי.  מראה ייחודי שלא אשכח זמן רב.

סופרמון!!

עוד עסקתי במשך היום בזה ובזה.  ניסיתי לכתוב, אך המראה היה גדול והתמלאתי באור גדול ורב.  גם ענייני שיניים לא עצרו ממני לרדת לים והמתין לזריחה הבאה של הסופרמון.  מקריאה, ידעתי כי גודלו יהיה קטן רק בשבר אחוז ודווקא בוהקו יגדל עוד יותר.  עמדתי מול המקום שידעתי כי יופיע.  מצפה ויודע כי מופעו יאחר, עד שיתרומם מעל הסיירה נוודה.  הוא הופיע טיפין טיפין וליבי רעד ולא נשם חליפות.  כנראה שכך חשו הפגאנים כאשר ראו מראה דומה. ואז הוא הופיע במלוא הדרו.  הצבע היה בלתי אפשרי. והבוהק כמעט מסנוור משום גודלו.  כמעט היה בלתי אפשר להכיל את המראה.  כך אני חשתי.

מאוהב, אפילו שידעתי שאני לא יחיד וגם לא מיוחד.  אך כן ידעתי שהוא מעורר בי חוטים סמויים מהעין אל נפשי.

*כל הצילומים ממצלמה נישאת ידנית

מחר ב- 14 בנובמבר שנה זו, שוב יופיע הסופרמון הזה לענגנו.  לאוהבים ולחיבוקים.

הכיף בעיצומו, לפחות שלי, המכור לירח כבר עשרות שנים.

ראו הוזהרתם! במופע כזה לא נזכה מפאת הגיל או ההזדמנות, עד ל - 25 בנובמבר, 2034.

מופע אחד כל 86 שנים.  הוא באמת חושב שהוא משהו!

אז בידקו בדוד גוגל הטוב מתי הירח אמור לעלות במילואו המופלא מחר, וצאו מחובקים ליהנות.

יצאתי היום כדי לחוות את הקדימון והיה מחזה יפהפה.

למרות שכאן השמש שוקעת במאוחר וגם אני קצת התבלבלתי בזמן.  ובכל זאת משהו יצא והנה הוא לפניכם.

הירח היה כבר יחסית גבוה בשמים ועדיין נראה גדול יותר וזוהר מכפי הרגיל.

אמרתי, רק קדימון :)

שׁוֹזֵר

בָּךְ קוֹלוֹת נֶאֱרָגִים בִּשְׁתִי.

מַמְתִּין לָעֵרֶב לִשְׁקִיעַת הַצְּבָעִים.

תָּלוּי בַּעֲנָנִים מִתְנַדְנֵד

בֵּין שְׂדוֹתַיִךְ

מְנַגֵּן בִּמְצוּלוֹתַיִךְ נוֹגַעַת

בְּנִגּוּן שֶׁלִּי

שֶׁלֹּא צוֹלֵחַ

בִּי.

אַתְּ קְשׁוּרָה לְנוֹפַיִךְ

יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

כָּךְ מִסְתַּלְסֶלֶת הַמַּנְגִּינָה

אני זוכר את היום הזה שבו רפרפתי בטלוויזיה והעין נעצרה על רצח.

ושוב רפרפתי חזרה והאוזניים קלטו: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..."

עדיין זה הולם בי, שוב פתאום!

ימי רצח רבין הם מהקשים שאני זוכר בחיי.

כִּי מַה זֶּה לְפֶתַע בְּאֶמְצַע חַיֵּינוּ לִכְרֹעַ פִּתְאֹם וְלָמוּת.

כך שואל אברהם חלפי, בעניין אחר.

לא, יצחק רבין לא נורה באמצע חייו.

אלה אנחנו שנורינו באמצע התקווה.

כאשר חשבנו שהנה אורגזמת החיים תיגע גם במדינת ישראל.

עם עיניים מבריקות ולב מקווה.

כך באמצע החיים כרענו ממשא המלחמות.

מניפוץ של תקוות.

ואני ממשיך למנות את הימים שמצטברים לשבועות ושנים.

21 שנים כבר מצלצל השעון מאותו יום ארור.

אלפי ימים ולילות מתהפכים.

שהם מיליוני שנות אור בין אז להיום.

התפשטות של אַיִן מואצת והולכת.

אולי עד למפץ גדול נוסף.

ועתה, שוב אני שומע הד מתגלגל מעתיד מוסתר.

שוב ההסתה רוחשת.

שוב הקיצוניות מלחכת בעשב שדותינו.

שוב אַיִן חוגג ברחובות.

אֲפִלּוּ שֶׁהַיּוֹם

אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא

מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם

אֲפִלּוּ שֶׁ

עָקְדוּ אוֹתְךָ

כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ

הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה

וּמָחָר? 

ומי שיתאמץ יראה בסבך את צילו של הָאַיִל משתרך אחרי יצחק,

ועדיין לא יודע לבוא במקומו.

הוא משׂרך את רגליו ודועך.

מסתיר את עיניו תחת כובע האפילה.

שלא נראה אותו כך.