uncertainty

קריאת מוספי השבת הופכת למשימה יותר ויותר בלתי אפשרית. כמות הסבלנות שאני צריכה לאגור בשבוע אחד ולשחרר לא מספיקה. אני רואה רק בלוקים של שחור, מסודרים נורא יפה על הנייר האפרפר. גיבובים ומחרוזות שלא עושים שום הגיון בתוך המוח שלי, ואני לא מצליחה לקרוא את האנשים שהחליטו להיחשף בלעדית לאותו עיתון - הנטייה המינית שלהם, המאכל הסודי שהם מכינים לבני המשפחה או סתם איך קראו לקוף של ילדותם.

אני לא מצליחה לקרוא אותם ובאיזה שהיא צורה אני גם לא מצליחה לקרוא את עצמי.

אני חוזרת אל השורות שוב ושוב, ממלמלת אותן בלי קול רק כדי שהשפתיים אולי יעבירו מסר לחלק שאחראי לזיכרון לטווח הקצר, אולי אפילו לזה שאחראי על הטווח הארוך. אני מתקשה למצוא מילים גם לדברים יום-יומיים ונמאס לי מהמרדף אחרי עצמי בתוך הראש שלי.

נמאס לי להתנדנד בין חברים שיעזרו לי להמציא בתים למנגינות שלי, קשה לי לחלוק את התהליך.

ספרים זה מותרות.

אני ענייה.