אני מתנדנדת כמו ספינה טרופה בלב ים. בין עצב תהומי לשמחה אין סופית.
לפני שבוע בדיוק מצאתי את עצמי שוכבת במיטה לא שלי, המדים עליי, הנשק מכביד על הכתף, יש לי שעתיים לישון עד השמירה הבאה. ואני נוחתת בסדינים שמריחים כמו בית ולא מצליחה לעצור את שטף הדמעות. ממלמלת מילים לא ברורות, משפטים שלא יוצרים שום הגיון, סופקת את הידיים שלי ומרימה אותן כלפיי מעלה, ומתפללת שהכאב הזה יפסיק. ואין לי למי להתפלל, או למה. ואז אני מצליחה להוציא משפט אחד ברור מבין השפתיים:
"נמאס לי להיות".
ואני תופסת את עצמי רגע אחרי, ומבינה שזה הכי קרוב שלי אי פעם למחשבות אובדניות. רק שהמחשבות האלה תמיד נגמרות ברצון לישון למשך תקופה בלתי מוגדרת, עד שיום אחד אני אקום וזה יפסיק.
והנה, שבוע אחרי. הפעם זה הגוף שמתייסר. אבל אני מחליטה לאסוף מתכונים, לאסוף יצירות, לאמץ שברי צלילים שהגיעו בהפתעה ואולי יגדלו למשהו כל כך יפה.
והנפש צמאה לראות, צמאה להכיר, רוצה לדפוק על כל הדלתות בתקווה שאולי כמה מהן יפתחו.
אז אני בורחת רחוק, ומתחילה לדבר, ואני רוקדת עד שהדם דופק לי ברקות. כמעט אף אחד לא יודע מי אני פה, חוץ מהשם שלי, איפה אני גרה, ומה התפקיד שלי בצבא. וטוב לי.
טוב לי.
בבקשה שזה לא יפסיק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
