אין לי מחוייבות לענות לטלפון. אין לי מחוייבויות חוץ מלעצמי. חשבתי שאפחד נורא להיות שייכת לגוף שלי ולא לאף גוף אחר. אבל לראשונה מזה עשרים שנה, לראשונה מאז אני מי שאני, אני רק שלי. ויש בזה המון אושר. המון שקט.
אבל הזמזום התמידי בראש שקיוויתי שיתנקה, עדיין נשאר שם. מן קצב כזה שלא עוזב, של שיר, של דופק, של מחשבות. זרם מציק ובלתי פוסק.
ואני קמה מתי שאני רוצה. לא שמתי לעצמי שעון מעורר כבר כמעט שבועיים.
וחזרתי לרוץ. אני רצה הרבה, אולי יותר מדי בשביל השלב הזה. ואוכלת הרבה יוגורט כזה, קנוי בקופסאות, אבל הראש שלי מתחיל לפחד משאר האוכל. ואני יודעת שזו התחלה של התפתחות של הפרעה, אבל באמת, מה זו עוד הפרעה בשבילי. אני רוצה לראות את המחוג מהצד השני של החמש.
ואני רוצה להרגיש מצויינת, פעם אחת בחיים שלי. נמאס לי להיות בינונית. אני רוצה לחיות בגדול, ולהפסיק לעשות צל על המטר-על-מטר הרבוע שאני עומדת בו. אני רוצה להתחיל לפתוח את הפה עם הדברים שלי יש לומר, אבל הדיבור, או הכתיבה, מגיעים בהרבה קושי. ואת זה אני צריכה לפתור.
אז בינתיים אני תולה את כל התקוות שלי בניו-זילנד. שם הכל ייפתר, שם אני אעשה את ההחלטות החשובות, ואכין תוכניות גיבוי.
קשה לי להסתפק בזה עכשיו, אבל אחרי הרבה יותר מדי זמן, אני לומדת בעצמי מה זה להיות. וגם זה שלב חשוב.
עד הפעם הבאה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
